בשנת 2012 החל בארצות הברית קמפיין מתוקשר ואגרסיבי תחת הכותרת "המאבק על ה-15" (Fight for $15), שדרש להעלות את שכר המינימום השעתי ל-15 דולרים.
פוליטיקאים הריעו, ארגוני עובדים חגגו, והתקשורת חיבקה את היוזמה בחום. אלא שזמן קצר לאחר מכן, רשתות המזון המהיר הגדולות כמו מקדונלד'ס וונדיס החלו להציב מסכי מגע ענקיים להזמנה עצמית בכניסה לסניפים. הקופאים הצעירים, חסרי הניסיון, שהיו אמורים לקבל העלאה היסטורית בשכר, מצאו את עצמם מוחלפים בתקע חשמלי.
שכר מינימום, בבסיסו, הוא חוק האוסר על מעסיק לשלם לעובד, ועל העובד להסכים לקבל, סכום הנמוך מרף מסוים שקבעה המדינה. הרעיון הזה נולד אי שם בסוף המאה ה-19 בניו זילנד, והתפשט בעולם המערבי במהלך המאה ה-20 מתוך מטרה מוצהרת ואצילית: להגן על העובדים החלשים מפני ניצול ולהבטיח להם רמת חיים בסיסית. אלא שכמו בהרבה התערבויות ממשלתיות, המרחק בין כוונות טובות לתוצאות הרסניות, קצר מאוד.
הטרגדיה הגדולה של שכר המינימום היא שהוא פוגע בדיוק באותן אוכלוסיות מוחלשות שעליהן הוא מתיימר להגן. חוק אינו יכול להעלות את הערך הכלכלי שמייצר אדם בעבודתו, הוא יכול רק להפוך את העסקתו לבלתי חוקית. אם עובד חסר ניסיון, צעיר או נטול השכלה מייצר עבור העסק ערך של 30 שקלים בשעה, אך החוק מחייב את המעסיק לשלם לו 40 שקלים, המעסיק פשוט לא יעסיק אותו. במקום להרוויח 30 שקלים, לרכוש הרגלי עבודה ולצבור ניסיון שיוביל להעלאות שכר עתידיות, אותו עובד יישאר עם שכר חוקי למהדרין של אפס שקלים, כשהוא יושב מובטל בבית.
האופציה השנייה היא שהמעסיק יחליט בכל זאת להעסיק את העובד ולספוג את העלות המלאכותית שיצרה המדינה. אך עסקים אינם מוסדות פילנתרופיים, העלות הזו תגולגל בהכרח אל הצרכן דרך העלאת מחירי המוצרים והשירותים. המלכוד הכואב הוא שמי שנפגע באופן האנוש ביותר מזינוק במחירי המזון והשירותים הם אותם בני השכבות החלשות, עליהן שכר המינימום אמור להגן. למעשה, במקום להועיל, חוק שכר המינימום מעצים את יוקר המחיה ומקטין משמעותית את יכולת הקנייה של האוכלוסיות המוחלשות ביותר.
מעבר לכך, התערבות אגרסיבית כזו פוגעת ביכולתו של המעסיק לנהל את העסק ולתגמל מצוינות. תקציב השכר של כל עסק הוא תקציב מוגבל. כאשר המדינה מאלצת את המעסיק להקצות נתח גדול יותר באופן מלאכותי לעובדים ברף התחתון, נשאר פחות כסף בקופה כדי לתגמל את העובדים המסורים. התוצאה היא שחיקה מתמדת בהעלאות השכר של עובדים טובים ויעילים או של עובדים בעלי ותק. התקציב שאמור היה להיות מתורגם לבונוס על עבודה קשה, נשאב לטובת עמידה ברף החוקי.
בנוסף לכל הטיעונים הכלכליים, מתנוסס השיקול המוסרי. חופש החוזים וזכות הקניין הם מעמודי התווך של חברה חופשית, ושכר מינימום הוא למעשה אדנות שלטונית מתנשאת שרומסת אותם. למדינה אין כמעט זכות להתערב ולקבוע לאדם מה הוא יכול או לא יכול לעשות עם כספו הפרטי. ויותר מכך, זוהי חוצפה של ממש מצד הכנסת להחליט עבור אזרחיה בשביל איזה סכום מותר להם לקום בבוקר כדי לעבוד. כאשר אדם זקוק לפרנסה ומוכן מרצונו החופשי לבצע עבודה תמורת סכום שמוסכם על שני הצדדים, המדינה נעמדת ביניהם ואוסרת עליו להתפרנס. זו אינה הגנה על חלשים, זו כפייה.
יותר ויותר אנשים כיום מבינים את מה שהכלכלנים מזהירים מפניו כבר עשורים: פיקוח מחירים הוא שגיאה שמייצרת מחסור ועיוותים, בין אם מדובר בפיקוח על שכר דירה ובין אם על מחירי המזון. הגיע הזמן להפנים שכר מינימום הוא בדיוק אותו דבר: מחיר מפוקח על שעות עבודה של בני אדם. וגם הוא שגוי מיסודו. במקום לאפשר לשוק החופשי לייצר הזדמנויות תעסוקה, אנו נצמדים לחקיקה שמנציחה אבטלה בקרב השכבות החלשות ביותר. פוליטיקאים יכולים להמשיך לחוקק חוקים שמבטיחים עושר על הנייר, אך המציאות חזקה מכל קמפיין. מי שמתעקש לשכר מינימום שלא יופתע כשיראה מקסימום יוקר מחיה.
יש לכם מה להגיב? מוזמנים לכתוב לי במייל doarey@gmail.com