בשבוע שעבר השתתפתי בכנס "מדינה ויהודים" בירושלים, שאורגן על ידי המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית. הכנס עסק במערכת היחסים המורכבת בין מדינת ישראל לבין יהדות ארצות הברית.
במהלך הדיונים נשמעו קולות של דאגה עמוקה: על הירידה בעלייה לישראל, על היחלשות הזהות היהודית, ואף תחזיות קודרות באשר לעתידה של יהדות התפוצות. שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, אף אמר כי "יהדות התפוצות הולכת וגוועת".
הקשבתי לדברים, אך דווקא מתוך אהבתי הגדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל הרגשתי צורך להציע מבט אחר, מבט הרואה ביהדות התפוצות לא תופעה זמנית בדרכה להיעלם, אלא חלק חיוני, יוצר ומשמעותי בסיפורו המתמשך של העם היהודי.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו להיזהר מהספדים מוקדמים. פעם אחר פעם נדמה היה כי מרכזים יהודיים הגיעו לקיצם, אך דווקא מתוך המשבר צמחו מוקדים חדשים של יצירה, הנהגה וחיים יהודיים. העם היהודי הוכיח לאורך הדורות יכולת נדירה להשתנות, להסתגל ולהתחדש. הגירה, שינויים חברתיים ותמורות תרבותיות עיצבו מחדש את המפה היהודית שוב ושוב, ולעיתים בדרכים שאיש לא יכול היה לחזות.
גם כיום מתרחשים תהליכים כאלה. לצד קהילות המתמודדות עם אתגרים דמוגרפיים, קמות קהילות חדשות באירופה, במפרץ ובמקומות נוספים. אליהן מצטרפים מאות אלפי ישראלים החיים מחוץ לישראל, המביאים עמם שפה, תרבות ודפוסי חיים חדשים, ומשפיעים על אופייה של היהדות המקומית, בדרכים שעוד מוקדם להעריך את מלוא משמעותן.
מי שמודד את יהדות התפוצות רק באמצעות שיעורי חברות בבתי כנסת או השתייכות לזרם דתי מסוים, מחמיץ חלק ניכר מן המציאות. הזהות היהודית מתעצבת כיום גם באמצעות מרכזי תרבות, בתי מדרש פתוחים, קהילות ישראליות, יוזמות חברתיות, לימוד, אמנות וחיבורים חדשים למסורת. היהדות אינה נעלמת, אלא משנה את צורות הביטוי שלה.
אין להתעלם מן האתגרים. ההתבוללות קיימת, ובחלק מן הקהילות קיימת גם ירידה במספרים. אולם במקביל אנו עדים לצמיחה משמעותית של הקהילות האורתודוקסיות והחרדיות, ולהתעוררות של זהות יהודית בקרב צעירים רבים, במיוחד מאז אירועי 7 באוקטובר. התמונה מורכבת הרבה יותר מהכרזה כוללנית על גוויעה.
ליהדות התפוצות יש גם תפקיד ערכי ייחודי. הוגים יהודיים רבים ראו בקיום היהודי מחוץ לארץ ישראל שליחות ולא רק אילוץ היסטורי. אריך פרום הדגיש את אחריותו המוסרית של העם היהודי בתוך החברה האנושית. פרנץ רוזנצווייג ראה בפיזור היהודי ביטוי לייעוד רוחני החורג מגבולות מדינה אחת. גם אם איננו מקבלים את כל מסקנותיהם, קשה להתעלם מן ההבנה שהנוכחות היהודית ברחבי העולם העשירה את התרבות היהודית ואת השפעתה על האנושות.
רעיון דומה מופיע גם בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין. לשיטתו, פיזורו של עם ישראל בין האומות אינו רק תוצאה של הגלות, אלא חלק מתהליך של תיקון. היהודים נפגשים עם תרבויות שונות, מגלים בהן ניצוצות של אמת וטוב, ומחזירים אותם אל תוך עולמה של היהדות. כך הופך הפיזור למקור של השפעה רוחנית ולא רק לביטוי של חולשה.
גם הרב יונתן זקס הדגיש כי מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות איננה חד-כיוונית. כשם שמדינת ישראל מעניקה ליהדות העולם עוגן לאומי ורוחני, כך גם קהילות התפוצות מעשירות את החברה הישראלית בניסיון, ביצירתיות, במנהיגות ובמבט רחב על מקומו של העם היהודי בעולם.
ייתכן שהגיעה העת להחליף את שפת ה"דאגה" בלבד בשפת ה"שותפות". לראות ביהדות התפוצות לא רק קהילה הזקוקה לעזרתנו, אלא שותפה מלאה בעיצוב עתידו של העם היהודי. יהדות התפוצות אינה גוועת. היא משתנה. היא מחפשת שפות חדשות, יוצרת מסגרות חדשות ומבקשת דרכים חדשות להיות יהודית בעולם משתנה. האתגר הגדול שלנו איננו להספיד אותה, אלא ללמוד להקשיב לה, לשתף עמה פעולה ולבנות יחד את עתידו של העם היהודי.
הרבנית רננה בירנבוים היא ראש מסלול ההכשרה הייעודי לשליחות עבור נשים במכון 'שטראוס-עמיאל' מבית 'אור תורה סטון'