ישנו סיפור ישן על צנצנת מלאה בנמלים אדומות ונמלים שחורות.
במשך זמן רב חיו הנמלים זו לצד זו בשלום. הן חלקו את אותו המרחב, כל אחת עסקה בענייניה, וכמעט שלא היו ביניהן עימותים. ואז, יום אחד, מישהו הרים את הצנצנת וניער אותה בעוצמה.
ברגע אחד הכול השתנה. הנמלים האדומות האשימו את השחורות, והשחורות האשימו את האדומות. הן החלו להילחם זו בזו, רבות מהן נפצעו וחלקן אף מתו.
אלא שהאמת הייתה שונה. הנמלים האחרות מעולם לא היו הגורם לסבל שלהן.
השאלה שהיו צריכות לשאול הייתה פשוטה: "מי ניער את הצנצנת?" ו"למה?"
לעיתים נדמה שישראל של היום היא אותה צנצנת.
ככל שהבחירות מתקרבות והמתח הפוליטי גובר, אנו שוב עדים להעמקת הקרעים בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים ובין תומכי הממשלה וראש הממשלה לבין מתנגדיהם.
מחלוקות פוליטיות, שבעבר נותרו בגדר מחלוקות, הפכו עם השנים לאישיות. לעיתים קרובות מדי חדלו ישראלים לראות זה בזה אנשים בעלי השקפת עולם שונה, והחלו לראות זה בזה איום. במקום להתווכח על רעיונות, אנו מטילים ספק באופיו של האדם שמולנו, במניעיו ואף בלגיטימיות שלו.
זו הסכנה האמיתית.
לא משום שמחלוקת היא דבר שלילי. להפך. מחלוקת הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית. התלמוד כולו בנוי על ויכוח ודיון, והמסורת היהודית מעולם לא דרשה שכולנו נחשוב אותו דבר. רבים מן הרעיונות הגדולים ביותר שלנו נולדו דווקא מתוך מחלוקת.
השאלה היא אם אנו מסוגלים לחלוק זה על זה, ובאותה עת להמשיך לראות את האנושיות שבאדם היושב מולנו. זהו ההבדל בין מחלוקת לשם שמיים, שמטרתה להגיע אל האמת, לבין מחלוקת שמונעת משנאה, מאגו ומהרצון להביס את הצד השני בכל מחיר.
למרבה הצער, מחלוקות רבות מדי עברו מעולם הרעיונות לעולם הזהויות. איננו מסתפקים עוד באמירה: "אני לא מסכים עם עמדתך". במקום זאת אנו אומרים: "אנשים כמוך הם הבעיה."
סוגיית גיוס החרדים לצה"ל היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך. זהו דיון לאומי לגיטימי, אך הוא הפך לאחד הנושאים הטעונים והרגשיים ביותר בחברה הישראלית.
אני מאמינה ששירות למען המדינה הוא אחריות משותפת, ושקיימת בעיה אמיתית במערכת הגיוס במתכונתה הנוכחית.
עם זאת, סוגיית גיוס החרדים מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא מוצגת לא פעם. אין מדובר רק בשאלה של רצון או של חוסר רצון להתגייס. מדובר בסוגיה המשקפת עשרות שנים של היסטוריה, ערכים מתנגשים, החלטות פוליטיות והצורך לאזן בין צורכי הביטחון של מדינת ישראל לבין הזהות ואורח החיים הדתי.
במשך השנים ניסו ממשלות שונות לגבש מתווים ופשרות. פעם אחר פעם הותקפו ההסדרים מבחינה משפטית, ובסופו של דבר נפסלו על ידי בית המשפט העליון. כך נותרה המדינה ללא פתרון ארוך טווח, אף שבמערכת הפוליטית קיימת הבנה רחבה שלא ניתן לפתור סוגיה כה מורכבת באמצעות חקיקה נוקשה בלבד.
עובדה נוספת שכמעט אינה נשמעת בשיח הציבורי היא שגם צה"ל עצמו מכיר בכך שאינו מסוגל לקלוט את כל המתגייסים הפוטנציאליים בן־לילה. הרחבת הגיוס מחייבת היערכות, תקציבים, מסגרות מתאימות ותכנון ארוך טווח.
אין פירוש הדבר שהמצב הקיים אינו מחייב שינוי. הוא בהחלט מחייב. ואין פירוש הדבר שכל אזרח אינו צריך לשאת באחריות לעתידה של מדינת ישראל. עליו לשאת בה.
לצד זאת, חשוב להכיר בכך שבשנים האחרונות הגיע שיעור גיוס החרדים לשיא חסר תקדים. יותר חרדים מתגייסים לצה"ל מאי פעם בעבר, ורבים נוספים מבקשים למצוא דרכים משמעותיות לשרת, לתרום ולשאת באחריות להגנת המדינה.
לאחר אירועי 7 באוקטובר ביקשו חרדים רבים להתגייס ולתרום למאמץ המלחמתי. בפועל, רבים מהם לא נקלטו בשל קשיים מעשיים במערכת הקיימת, וחלקם אף נשלחו חזרה לבתיהם. סיפורים אלה כמעט שלא זכו לסיקור ציבורי, ורבים בישראל כלל אינם מודעים לכך שהיו אנשים שביקשו לשרת, אך לא הצליחו למצוא את הדרך לעשות זאת.
שינוי אמיתי יתרחש רק כאשר נהיה מוכנים לראות גם את האנושיות ואת הטוב שבצד השני. כאשר ננסה להבין מהיכן הוא מגיע, במקום לראות רק את נקודת המבט שלנו. כאשר נכיר במורכבות ונבחר לחפש פתרונות יחד, במקום להפנות את התסכול שלנו זה כלפי זה.
גם האלגוריתמים של הרשתות החברתיות, המסרים הפוליטיים וחלק מכלי התקשורת תרמו להעמקת הקרע בחברה הישראלית. פעמים רבות הם מתגמלים זעם במקום הבנה ופשטנות במקום מורכבות. אנו נחשפים שוב ושוב לדוגמאות הקיצוניות ביותר של "הצד השני", בעוד שמעשי הטוב, ההקרבה והתרומה של אנשים מן השורה כמעט שאינם זוכים לאותה תשומת לב.
בשנתיים האחרונות תרמו קמפיינים רחבי היקף נגד חוקי הגיוס ליצירת אווירה עוינת יותר ויותר. רבים בציבור החרדי חשים כי הם נתונים למתקפה מתמדת, ומעדיפים להסתגר ולהתרחק במקום להשתלב יותר בחברה. עם זאת, כמעט שלא התקיים דיון ציבורי בשאלת מקורות המימון והמניעים שעמדו מאחורי אותם קמפיינים, אשר התמקדו בקהילות הדתיות בישראל והעמיקו את השסע.
כאן חוזרת ועולה השאלה שאיתה פתחנו: מי מנער את הצנצנת? ולמה? ישראל אינה זקוקה לפחות מחלוקות. היא זקוקה למחלוקות טובות יותר.
עלינו לאתגר רעיונות מבלי לתקוף אנשים, לבקר מבלי להשתמש בשפה של שנאה ובסיסמאות, ולדרוש אחריות מבלי לאבד את החמלה. משום שהאדם שנמצא בצדו השני של הוויכוח אינו האויב.
הסכנה הגדולה ביותר אינה בכך שישראלים חלוקים בדעותיהם. הסכנה האמיתית היא שנפסיק לראות זה בזה בני עם אחד, החולקים עתיד משותף.
לפני שאנו משתפים עוד כותרת זועמת, ולפני שאנו מניחים את הגרוע ביותר על מי שחושב אחרת מאיתנו, כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת:
מי ניער את הצנצנת? ואולי השאלה החשובה יותר היא: האם אנחנו זוכרים שלמרות כל המחלוקות בינינו, כולנו עדיין נמצאים בתוך אותה צנצנת?