ספרו החדש של פרופ' אבי וַיְנרוֹט, "לאור מנחת חינוך" (הוצאת פלדהיים) נפתח בהקדמה רחבה המציגה את מקומו המרכזי של ספר ה"מנחת חינוך" בעולם הלימוד ואת המטרה שעמדה לנגד עיניו בכתיבת החיבור.
וינרוט מדגיש כי הספר אינו מבקש להתחרות בחיבורים הרבים שנכתבו על ה"מנחת חינוך", אלא להציע ליקוט מסודר של מהלכים, רעיונות ותובנות שנאמרו על דבריו לאורך השנים, מתוך רצון להעשיר את לימוד התורה ואת שולחן השבת.
כבר בראשית הדברים מתאר המחבר את ההערכה הרבה שלה זכה ספר ה"מנחת חינוך" מאז הופעתו. הוא מביא את הסיפור על מחבר הספר, רבי יוסף באב"ד, שהוציא את חלקו הראשון בעילום שם, ואת תגובתו של רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל ה"דברי חיים", שאמר לאחר שעיין בחיבור, "יש רק אדם אחד שאני מכיר שיודע לכתוב ככה: יוסלה שלי". בהמשך מובאת גם הערכתו כי עמל שנעשה בצנעה עתיד להותיר רושם גדול לאורך שנים.
בהקדמה מזכיר וינרוט כי במשך השנים נכתב על ה"מנחת חינוך" שפע עצום של ספרים, חידושים וביאורים, וכי גדולי תורה רבים עסקו בדבריו והעמיקו בשאלותיו ובסברותיו. לצד זאת הוא מציין גם את מפעלי ההנגשה שנעשו לספר, ובהם עבודות מקיפות שנועדו לקרב את הלימוד לציבור רחב יותר.
לדברי וינרוט, דווקא משום שמדובר בספר יסוד הנלמד לפי סדר פרשיות התורה, התעורר בו הרצון להוסיף נדבך משלו. עם זאת הוא מדגיש כי מטרתו אינה לחדש בהכרח, אלא לאסוף, לערוך ולהגיש בפני הלומד מבחר מן העיונים שנכתבו על ה"מנחת חינוך", כדי להפוך אותם לבני לווייתו של הלומד בשבת. כלשונו, "לא באתי לחדש דבר (אם כי לא מן הנמנע שגם זה קרה). באתי ללקט בשושנים לכבוד שבת קודש, ולהביא בפני המעיין מלוא הטנא למדנות, שנובעת מן העיון של האחרונים במנחת חינוך".
וינרוט מסביר כי השבת היא הזמן המתאים ביותר ללימוד מסוג זה. "שבת היא זמן של קדושה והנשמה היתרה של בן תורה עורגת לסברה מחודשת, יפה ומענגת. עיון ב'חתיכת' מנחת חינוך מבטיח עונג צרוף - עונג שבת".
בהמשך מתאר וינרוט את מקומו של הלימוד העיוני בשיח המשפחתי ובמפגש סביב שולחן השבת. הוא מדגיש כי כאשר סביב השולחן יושבים אנשים ש"למדנות שובה את ליבם ואת מוחם", מתבקש להציג מהלך למדני מעמיק. הוא כותב כי מי שטעם את טעמו של לימוד עיוני ומתמודד עם סברה עמוקה או עם חידוש מקורי, "יתענג במיוחד", ומכאן נולד הרצון להעמיד בפני הקוראים חומר ערוך ומוכן.
פרק נרחב מן ההקדמה מוקדש לדברי תודה והוקרה לבני משפחתו. וינרוט מקדיש את הספר לזכר אביו, משה אהרן וינרוט ז"ל, שאותו הוא מתאר כאדם שדחף ועודד אותו ללא הרף לעשייה רוחנית ולכתיבה תורנית. "שלו ובזכותו הם הדברים", והוא מציין את אהבת התורה של אביו ואת ליוויו המתמשך לכל ספר ומאמר שהוציא לאור.
עוד הוא מעלה על נס את דמותה של אמו דרייזל וינרוט שעליה כתב כי הקדישה את חייה ללימודם של ילדיה במסירות ובוויתור עצמי. לצד זאת הוא מקדיש דברים גם לשני אחיו, עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ז"ל וצבי יצחק וינרוט ז"ל, ומתאר את תרומתם לעולמו הרוחני והלמדני. "לעילוי נשמותיהם הטהורות".
את ההקדמה חותם וינרוט בתפילה אישית להצלחת הספר ולהתקבלותו בקרב הלומדים. "הנני תקווה כי הבנתי כיאות, ניסחתי היטב, ואני תפילה כי אוּבַן כהלכה", הוא כותב, ומסיים בבקשה כי הדברים יהיו "לעונג שבת ולשמחת לימוד התורה של המעיינים".