נדמה שהמחלוקת הקשה המפלגת את עם ישראל עוסקת בשאלות פוליטיות: מי יהיה ראש הממשלה, מהי הדרך הנכונה להילחם באויבים, מה יהיה מעמד ההתיישבות, כיצד תיראה מערכת המשפט ומה צריך להיות היחס בין דת למדינה.
אבל ייתכן שמתחת לכל אלה מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה: מה אנחנו עושים כאן?
האם שיבת עם ישראל לארץ ישראל היא בראש ובראשונה מעשה אנושי, פרי של תנועה לאומית, מאמצים מדיניים, הקרבה צבאית וכישרון אנושי, או שאנו עדים למהלך אלוקי של שיבת ציון, לקיום ההבטחות שהבטיח הקב"ה לעמו בתורה ובנביאים?
זו אינה שאלה היסטורית בלבד. היא נוגעת לזהות שלנו, לאופן שבו אנו מביטים על המדינה, על ארץ ישראל, על התורה, על הציונות ועל עצמנו.
כמעט אלפיים שנה היה עם ישראל מפוזר בין העמים. אימפריות קמו ונפלו, שפות נולדו ונעלמו ועמים שגלו מארצם נטמעו בסביבתם. ואילו עם ישראל שמר במשך דורות על שפתו, על תפילותיו ועל התקווה לשוב לירושלים.
והנה, לנגד עינינו, התרחש דבר שכמעט אין לו אח ורע בהיסטוריה: עם ישראל שב לארצו, קיבץ גלויות, החיה את השפה העברית, הקים מדינה, בנה צבא והקים מחדש עולם תורה עצום - וכל זאת לאחר השואה הנוראה.
אפשר להסביר את כל אלה באמצעות היסטוריה, פוליטיקה וסוציולוגיה. אכן היו מנהיגים, חלוצים, לוחמים ומדינאים. אבל יהודי מאמין רשאי לשאול: האם כל זה הוא רק מעשה ידינו? האם איננו רואים כאן גם את קיום ההבטחות על קיבוץ גלויות ושיבת ישראל לארצו?
בעיניי, קשה להישאר אדישים לנוכח הפלא הזה.
גם המחלוקת סביב משמעותה של שיבת ציון אינה חדשה. מראשית הציונות היו שראו בה מפעל לאומי־אנושי, ואחרים ראו בה שלב בתהליך הגאולה. הוויכוח הזה מלווה אותנו עד היום.
אלא שכיום יש לנו יתרון שלא היה לדורות הקודמים. אנחנו חיים בתוך קיבוץ גלויות. אנחנו מדברים עברית, הולכים בירושלים ורואים את תחיית עולם התורה ואת בנייתה של מדינת ישראל. אולי דווקא מפני שאנו חיים בתוך הנס, קשה לנו לזהות אותו.
לכן ייתכן שהמחלוקת החריפה בישראל אינה רק מחלוקת פוליטית. היא מחלוקת על משמעותה של שיבת ציון.
מי שרואה את מדינת ישראל בעיקר כמפעל לאומי־אנושי יפרש את המציאות בדרך אחת. מי שרואה בה חלק ממהלך אלוקי יראה אותה באופן אחר. מכאן נובעות גם תפיסות שונות ביחס לארץ ישראל, להתיישבות, לעולם התורה, לצבא ולזהותה היהודית של המדינה.
אינני אומר שכל מי שחולק על השקפה זו אינו אוהב את ישראל או חסר אמונה. יש בינינו יהודים יקרים ואוהבי עמם בעלי תפיסות שונות. אבל ראוי להודות ביושר שקיימת בינינו מחלוקת אמונית עמוקה על הדרך שבה אנו מפרשים את שיבת ישראל לארצו.
דווקא ההבנה הזאת יכולה להפוך להזדמנות. אם שורש המחלוקת הוא בשאלה "מי אנחנו?", הפתרון אינו רק פשרה פוליטית. הפתרון מתחיל בחזרה לזהות המשותפת שלנו - לא זהות של ימין או שמאל, לא של דתי או חילוני, אלא של עם אחד, בעל היסטוריה אחת, ארץ אחת וברית אחת עם הקב"ה.
אנחנו מתפללים בכל שנה: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". אין זו תפילה רק להפסקת המריבות. זוהי תפילה לאחדות שיש לה תוכן ומשמעות. לא אחדות שמוחקת מחלוקות, אלא אחדות שמזכירה לנו שמתחת לכל הוויכוחים אנחנו אחים, בני אותו עם ובני אותה ברית.
שמחת תורה תשפ"ד המחישה זאת בעוצמה. מתוך האסון הנורא ראינו חיילים שנלחמו כתף אל כתף בלי לשאול למי הצביעו, אזרחים שמסרו את נפשם למען זרים ומשפחות שגילו כוחות שלא שיערו שיש בהן. רבים דיברו מחדש על תפילה, על אמונה ועל השגחה.
אולי דווקא מתוך הכאב התחיל עם ישראל להיזכר מחדש במי שהוא. לא רק מדינה, לא רק צבא ולא רק חברה - אלא עם.
גם המאבק מול אויבינו אינו רק מאבק על גבולות. יש בו גם ממד של זהות ואמונה. תפיסות דתיות שונות בעולם טענו לאורך הדורות שעם ישראל איבד את מעמדו. האמונה היהודית אומרת אחרת: הקב"ה יכול להעניש את עמו, אך אינו מבטל את בריתו. שיבת ישראל לארצו לאחר אלפיים שנות גלות היא, בעיני המאמין, עדות לכך שהברית נותרה קיימת.
אין פירוש הדבר שאפשר לוותר על צבא, על ביטחון או על הרתעה. להפך. עם ישראל חייב להגן על עצמו. אך עוצמתו אינה נשענת רק על כוחו הצבאי, אלא גם על זהותו, על אמונתו ועל הידיעה מדוע הוא נמצא כאן.
אולי זה גם המסר שבדברי הנביא הושע: "ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו". הקמנו מדינה, בנינו צבא, פיתחנו כלכלה וטכנולוגיה וקיבצנו גלויות. כל אלה הם מעשים גדולים, אך אסור לנו לחשוב שהם רק מעשה ידינו. האמונה אינה שוללת את עשיית האדם; היא מעניקה לה משמעות וכיוון.
לקראת הבחירות ולקראת הימים הנוראים כדאי שנשאל את עצמנו לא רק למי אנחנו מצביעים, אלא איזה עם אנחנו רוצים להיות. האם נמשיך להילחם זה בזה, או שנכיר בכך שיש משהו גדול יותר שמחבר בינינו?
אני מאמין שהגיע הזמן לדבר על שיבת ציון לא רק בשפה של פוליטיקה, אלא גם בשפה של אמונה. להכיר בנס שאנו חיים בתוכו, ולהבין שהנס הזה מטיל עלינו אחריות. אם הקב"ה השיב אותנו לכאן, עלינו לשאול לשם מה. אם קיבץ אותנו, עלינו להתאחד. אם החזיר אותנו לאחר אלפיים שנות גלות, אסור לנו לבזבז את ההזדמנות ההיסטורית הזאת במלחמות פנימיות.
האתגר הגדול של דורנו אינו רק לבנות מדינה יהודית חזקה, אלא גם לבנות עם יהודי מאוחד, המכיר באביו שבשמים.
כאשר עם ישראל יכיר מחדש בזהותו ובבריתו עם הקב"ה, נוכל לקוות שיתגשמו ביתר שאת דברי התורה: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
שיבת ציון אינה רק המקום שאליו הגענו. היא גם השאלה הגדולה מה נעשה מכאן והלאה.
הכותב הוא תושב עיר דוד