ד"ר חנה קטן מתבוננת לאחור, לאחר ציון יום השנה לגירוש מגוש קטיף בתשעה באב, ומספרת כי גם בחלוף השנים הזיכרונות והתחושות נותרו חיים ומלווים אותה עד היום.
"גוש קטיף היה עבורי בית", היא אומרת. "מקום של חיים, של קהילה, של אמונה ושל שליחות. אבל מעבר לבית הפרטי הייתה שם גם תפיסת עולם - אמונה עמוקה שלנוכחות יהודית בארץ ישראל יש משמעות, ושלמפעל ההתיישבות יש תפקיד בבניין הארץ ובהגנה עליה".
לדבריה, העקירה מגוש קטיף הותירה שאלות שלא קיבלו מענה גם בחלוף השנים. "כאשר גורשנו מגוש קטיף נשארו הרבה שאלות פתוחות - על מחיר העקירה, על משמעות האחיזה באדמה ועל הדרך שבה מדינה מגינה על אזרחיה".
לדבריה, מתקפת השבעה באוקטובר העניקה לשאלות הללו ממד מחודש. "השבעה באוקטובר טלטל את כולנו והחזיר לשיח הציבורי שאלות רבות שנגעו בדיוק בנושאים האלה: חשיבותה של נוכחות בשטח, משמעותם של יישובים לאורך גבולות המדינה, וההבנה שביטחון אינו רק עניין של טכנולוגיה וגדרות אלא גם של אחיזה, אחריות ושייכות".
קטן מזכירה גם את ספרה "אבידות בחול", שנכתב לאחר הגירוש מגוש קטיף ומתאר את ההתמודדות האישית והלאומית עם האירועים. "הספר נכתב מתוך מקום אישי של אובדן, אבל גם מתוך אמונה גדולה", היא אומרת. "אמונה שאנשים, קהילות ועם שלם יכולים לצמוח מתוך משברים וללמוד מהם לעתיד. עוד נשוב לשם, עוד נשוב".