וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' - אומר רש"י: אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון - ישמור לך השם את הבטחתו. למגינת לב, ציבור יקר דש בעקביו ומחמיץ משכבר מצווה יקרה, ויש אף שהפליאו בעוברם על איסור 'בל תוסיף', בהפיכת המצווה לאיסור - איסור הליכה לצבא.
ואולי אפשר היה ללמד זכות, על הנוהגים כך כי חוששים מהכתוב בפרשתנו: 'הִשָּׁמֶר לְךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה' [דברים ח, יז-יח]. במילים אחרות: הצבא מביא לידי ניסיון קשה, שבו עלול הלוחם לתלות את ההצלחה בכוחו ובעוצם ידו, ולשכוח כי ה' הוא הנותן כוח. הרי מדי בוקר מתפללים אנו 'אל תביאני לידי ניסיון', אומר בלבבו כל אותו קול ענות חלושה שבמחנה: 'גם לבוא לידי ניסיון וגם לסכן את נפשנו? עדיף אפוא להימנע מגיוס. הזהו רצון ה'? או שמא הנוהג כך עובר גם על 'בל תוסיף', גם על 'לא תעמוד על דם רעך' - שממנו לומד הרמב"ם את החובה לצאת להילחם, ובמלחמת מצווה - אפילו על חתן לצאת מחדרו וכלה מחופתה? ובפרט כשמדובר במלחמה על ארצנו, על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו [ז, יג].
'אור החיים' הקדוש אף מחדד את סכנת המדרון החלקלק שבהתדרדרות הרוחנית: שהרי תחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו שה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, ודרך זו ייכנס היצר כדי לאבדו. כלומר, זוהי רק ראשית ההתדרדרות הרוחנית; לכן סמך לכך את הפסוק שאחריו: 'הָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־ה' אֱלֹקיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים' וגו' [ח, יט]. פירוש: אם תשכח דבר זה, שה' הוא המטיב לך, סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים - ולא במחשבה לבד אלא במעשה, כאומרו 'ועבדתם'... 'וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם'... וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין: 'המשתחווה למרקוליס - חייב, הגם שאין עבודתו בכך'. הא למדת שזכירה זו מהווה גדר גדול לעבודת ה', ובהעדרה - ידיחנו השטן ממדרגה למדרגה למטה ממנה .
האמנם בשל כך ראוי להימנע מניסיון ולא להתגייס לצבא? אם כך, לשם מה נותן לך ה' לעשות חיל? אלא שבפרשתנו התורה רק מצביעה על רמה גבוהה של סכנה. בפרט נכונה האזהרה לאור הניצחונות הגדולים שחווים אנו, בס"ד, מאז שמחת-תורה תשפ"ד: 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל', אומר על כך הרמב"ן: ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ול'זאב יטרף', ונצחו את מלכי כנען במלחמה. על כן אומרת התורה: אם תחשוב 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה', זכור את ה' שהוציא אותך ממצרים - ושם לא היה לך כוח ועוצם יד כלל. ועוד תזכור שבמדבר, אשר אין לאל ידך לחיות שם, עשה לך את כל צורכיך. אם כן, גם החיל הזה אשר עשית בכוחך - ה' הוא שנתן לך את הכוח, כאשר עשית אותו [כפי שהוצאת אותו מן הכוח אל הפועל]. ואם חלילה תשכח את ה' - יכלה כוחך ושארך ותאבד, בדיוק כמו שאבדו אויביך.
ולשם כך, טוען הרמב"ן, מביאה התורה ראיה נוספת לכך שלא תחשוב 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי' וגו', באומרה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם' [ט, א-ב]. היינו: שמע ישראל דבר אמת מפי [מפי ה'], כי הגויים האלה גדולים ועצומים ממך, ואיך תנצחם במלחמה? ועוד: יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים, ואיך תכבוש אותן? ועוד: ששם עם גדול ורם - בני ענקים, שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתייצב איש בפניהם. לכן, כשיתברר לך כל זאת, עליך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל [ולנצחם], עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה, והוא ישמידם ויכניעם - ולא כוח ועוצם יד שנתן לך. יד ה' היא שעשתה זאת גם בתקיפים שבהם.
בלשון קצת שונה אומר המלבי"ם: [צריך אתה, כעם וכלוחם] לזכור שגם החיל שאתה אוסף עתה - הגם שנעשה בעוצם ידך ובהשתדלותך - לא נעשה בכוחך; כי הכוח הפנימי שיש לך להשיג חיל בעוצם ידך הוא כוח מושפע מלמעלה. שכל תנועה הנעשית למטה, יש לה מניע על ידי כוח עליון, שהוא זה המשפיע ונותן בך חיות וכוח כדי שתוכל להניע ידיך ואבריך לעשות חיל. והטעם שהוא נותן לך כוח לעשות חיל בעוצם ידיך הוא 'לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ'. לכן צריך אתה לשמור את מצוות ה', כדי שיתמיד לך הכוח הזה והברית. ע"כ. לא בכדי אנו אומרים בשיר "האדרת והאמונה": 'החיל והחוסן לחי עולמים'.
שערה דקה מבדילה אפוא בין שמחה מתוך גאווה שלילית של 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי', לבין שמחה מתוך גאווה חיובית, הבאה מתוך זכירת ה' אלוקינו 'כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל', לשם המטרה העילאית: 'לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ'. אבל בל נטעה, אומר אור-החיים,
'וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקיךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ', זו מצות עשה, וגמר אומר 'אשר ה' אלקיך נותן לך', הרי למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלקים [ז,טז] ובהמשך כתב: ...ומה מאוד פשה נגע זה, ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' - להבזות המצות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצות וכו' [ח,א].
מהי אפוא ההשתדלות הנדרשת, ועד כמה? זאת מסביר הר"ן - רבי נסים מגירונדי, מן הראשונים בספרד ומשמונת הפוסקים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו - בדרוש העשירי לדרשותיו, תוך בחינת פסוק זה יחד עם הפסוק שבהמשך פרשתנו: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ' [דברים י, יב-יג]. רבותינו דרשו מכאן: 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. הכל נותנים כבוד לשמו, וה' איננו צריך לך, רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים - [היינו בחר] בכם, שאתם מבחיר זרעם, ולא בחר, לא בישמעאל ולא בעשו . אם כן, ישאל השואל: לכאורה, צבא למה לי?
אלא שהתורה אינה מכחישה את עצם השימוש בכוח. הפסוק אינו אומר 'לא כוחך עשה את החיל אלא ה''; אדרבה - הפסוק מאשר שהאדם משתמש בכוחו: 'הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל', אך מזהיר את האדם שלא לעצור בסיבה הקרובה [בכוח הפיזי והצבאי], אלא יכיר בסיבה הראשונה - מי הוא זה שהעניק לו את הכוח הזה.
הר"ן מתייחס לפסוקים אלו ומציג תפיסה עמוקה המסבירה מדוע הכנה צבאית היא חובה גמורה על פי התורה. שהרי אם הקב"ה רוצה שעם-ישראל ידע שהוא זה שמביא להם את הניצחון, מדוע הוא אינו מנהל את כל מלחמות ישראל בנסים גלויים, דוגמת קריעת ים סוף? אם ה' היה מכה את האויבים באבני ברד מן השמים, כמו אצל יהושע, הרי איש לא היה יכול לומר 'כוחי ועוצם ידי'.
תשובתו בנויה על שני נדבכים: האחד - העדפת ההנהגה הטבעית: הקב"ה ברא את העולם עם חוקי טבע, והרצון האלוקי הוא שהעולם יתנהל על פי חוקים אלו ככל הניתן ['מנהג טבעי']. הקב"ה ממעט אפוא בנסים גלויים המשדדים את מערכות הטבע, כך שעדיפה פעולה בדרך הטבע. השני - החובה להקים צבא: מכיוון שהעולם מתנהל בדרך הטבע, עם ישראל מצווה להילחם מלחמות טבעיות. חובה להקים צבא חזק, להצטייד בנשק, לפתח טקטיקה צבאית ולהפעיל כוח ממשי. הניצחון מגיע דרך "לבוש" טבעי של עוצמה צבאית.
מתוך כך, הר"ן מסביר את הפסוק 'וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל'. דווקא בגלל שחובה עלינו להכין צבא ולנצח בדרך הטבע, נוצרת סכנה תודעתית. כאשר חייל או מצביא מנצחים בקרב בזכות אימונים מפרכים, עליונות טכנולוגית ואסטרטגיה מבריקה, אך טבעי שיתלו זאת בכוחם. מנקודת מבט אנושית-צרה, טענה זו נראית נכונה - שהרי הכוח הצבאי הוא זה שהכריע את המערכה! לכן באה התורה ומצווה: 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח'. ההכנה הצבאית הכרחית, והיא אכן זו שניצחה את המלחמה במישור הפיזי, אך עליך לזכור תמיד מי נתן לך את היכולת הפיזיולוגית/הפיזית, את החוכמה האסטרטגית ואת תעצומות הנפש. אילו לא היה צריך להקים צבא, ה' לא היה נותן כוח לעשות חיל.
הביטחון בה' אינו מהווה תחליף להשתדלות המעשית ולבניית הכוח הצבאי, אלא הוא ההכרה התודעתית המלווה את הפעלת הכוח. הצבא הוא הכלי שדרכו ההשגחה האלוקית מופיעה במציאות. התורה שוללת לחלוטין את הגאווה והיוהרה, אך מתנגדת להתעלמות מהמציאות. יש 'הכרה בכוח' להבדיל מ'גאווה בכוח'. הפסוק אינו דורש מהאדם לשקר לעצמו ולומר 'אין לי כוח'; אדרבה, ה' נותן לך כוח להקים צבא כראוי.
היחס הנכון לקיום צבא מיומן הוא אפוא ענווה מתוך עוצמה - הבנה שהמיומנות, הכוח והתעצומות הם מתת א-ל, והצלחתם כפופה לרצון ההשגחה. הצבא הוא הכלי המושלם שחובה להכין, וההכרה בכך שה' הוא יוצרו האמיתי של הכלי להופעת ההשגחה האלוקית מונעת את היוהרה שאותה הפסוק מגנה.
ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריית עמנו של שילוב בניית כוח צבאי וביטחון בה', אך הדוגמה המובהקת ביותר מופיעה במלחמת עמלק. משה רבנו אינו אומר לעם להסתגר באוהלים ולהתפלל, אלא פוקד על יהושע להקים צבא לוחם: 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק' [שמות יז, ט]. והמשנה במסכת ראש השנה מנתחת את מהלך הקרב, ומסבירה כיצד פעלה ההשגחה בתוך המאמץ הצבאי: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?! אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים' [משנה, מסכת ראש השנה ג, ח]. המלחמה הפיזית למטה, שמנהל יהושע עם חייליו בחרב, היא הכרחית ואי אפשר בלעדיה. אולם ה"כלי" הצבאי הזה ינצח רק כאשר התודעה של הלוחמים היא שהם מסתכלים כלפי מעלה ומכירים בכך שהכוח והניצחון מגיעים מאת ה'. הביטחון אינו מחליף את יהושע, אלא מנחה אותו.
קדם לכך יעקב-אבינו בהכנותיו לפגישה עם עשו - הכנה שכללה אסטרטגיה צבאית לצד ביטחון בה'. כשעשו צועד לקראתו עם ארבע מאות איש, יעקב אינו מסתמך רק על ההבטחה שניתנה לו ['והנה אנוכי עמך'], אלא התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה [תנחומא וישלח ו; וברש"י בראשית לב, ט]. יעקב הכין מערך טקטי למקרה של קרב ['והיה המחנה הנשאר לפליטה']. ההשתדלות המעשית להגנה ולמלחמה היא חובה המוטלת אפוא גם על גדול המאמינים. הביטחון המוחלט של יעקב בה' התבטא בתפילתו, אך הוא לא גרע כהוא זה מחובתו להתכונן לעימות פיזי. וליעקב קדם אברהם-אבינו שהריק את חניכיו להצלת לוט.
ועל כולם - דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שספר תהלים כולו ספוג בביטחונו המוחלט בה' - היה גם מצביא ולוחם דגול, שלא בחל בהפעלת כוח צבאי. חז"ל מתארים את היחס המדויק שלו לחרב ולתורה: 'לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם... דוד מלך ישראל, שעליו נאמר: 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא' [שמואל ב ח, טו-טז]. וכי מה טיבו של משפט וצדקה אצל יואב? אלא: אלמלא דוד - לא עשה יואב מלחמה; ואלמלא יואב - לא עסק דוד בתורה'
מעבר לאמור, חז"ל קבעו לנו את הכלל ההלכתי וההשקפתי ש"אין סומכין על הנס", וכי אל לו לאדם להימנע מהשתדלות טבעית מתוך ציפייה שהקב"ה יושיע אותו בדרך פלאית - כאותו העומד לטבוע הממשיך באמירת תהלים ואינו תופס את חבל ההצלה המושט לו, בשליחות הבורא. וכלשון הגמרא במסכת שבת: 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושים לי נס - שמא אין עושים לו נס [שבת לב, א; וכן בתענית כ, ב].
ובעז"ה, מתוך קיום האמור בהמשך הפרשה - 'הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח את ה' אלוקיך לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם' [ח, יא] - ומתוך הבנת גודל המצווה, והרצון לשמור חוקיו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, יצטרפו בשמחה למחנה האחים היוצאים למלחמה (מחנה קול ענות הגבורה), רבים מתוך מחנה קול ענות החלושה, תוך הערכה עמוקה למשפחות הנושאות בנטל תקופה כה ארוכה, וההבנה שהביטחון בה' אינו תחליף לצבא, אלא בסיס להפעלתו.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל