רשות שדות התעופה נערכה בחודש האחרון ליותר משמונים אלף נוסעים בכל יום חול. ביום השיא, יום חמישי האחרון, התחזית עמדה על כ־94 אלף נוסעים ולא פחות מ־560 המראות ונחיתות.
בקצב הזה נדמה שמדינת ישראל מתחלקת בימים אלה לשניים: אלה שכבר בחו"ל - ואלה שעומדים בתור לדיוטי־פרי. בהערכה גסה, עליתי על מטוסים כמאה פעמים, בעיקר לענייני משפחה, פרנסה וחילוץ עצמות.
ילדים אוהבים טיסות. מה-זה אוהבים; הם חולמים עליהן וסופרים בהתרגשות את הימים, השעות והרגעים עד לטיסה הבאה. ומבוגרים? בדיוק להפך. ככל שאתה מתבגר וככל שאתה עולה על יותר מטוסים, התיעוב גדל והחשש מתרחב.
אבל טיסה היא קצת כמו לידה, להבדיל. בשעת המשבר נשבעים שזו הפעם האחרונה. כשהכול מאחורינו, מתחילים לחלום על הפעם הבאה. מה לעשות, יש משהו כיפי, מנתק ואפילו משכר ביציאה מהארץ. אבל אם לדייק, מדובר בתהליך היציאה בכללותו. הטיסה עצמה היא החלק הפחות מרגש. אילו ניתן היה לצאת מהדיוטי-פרי ברכבת מהירה ולהגיע איתה לרומא או ללוס אנג'לס, הייתי הראשון לעלות עליה.
אז בואו נדבר על חרדת הטיסה. לא זו המאובחנת מקצועית, אלא זו שכולנו לוקים בה, מי מעט ומי הרבה. כמעט בכל טיסה, רגע לאחר ההמראה, עולים בי הרהורי חרטה.
פעם ישב לצידי אדם שמבין במטוסים. כשהמטוס החל להתנדנד מהכא להתם, הוא הסביר לי שכדאי לשבת בקדמת המטוס או בסופו, אבל לא באמצע, משום ש"במקרה של התרסקות המטוס נקרע לשניים - והחלק הפחות בטוח הוא האמצע".
תודה באמת על התיאור הפלסטי, אדוני המבין. עכשיו, בבקשה, תפסיק. ויפה שנייה אחת קודם.
חודשים אחדים לאחר מכן התלוויתי לסיור הלכתי של אבא שלי במוסכי המטוסים, בהזמנת רשות שדות התעופה. מטרת הביקור הייתה להבין את רכיבי המטוס - ממש כמו מכונית, רק שזה באוויר - ולנסות למצוא היתר לטיסת כהנים מעל בתי קברות. הביקור רק הוסיף מלח על פצעי הטראומה. האמת, אני מעדיף לא להבין. די לי בעובדה שגם בשנת 2026 המתקדמת מברכים "הגומל" כדי להבין שזה לא סיפור לילדים.
2
יש לי טראומה מטיסות, רשימת קבלות רוחניות ופרקי תהילים שאני זוכר בעל־פה כשספר תהילים אינו בנמצא. וכל זה בעיקר בטיסות פנימיות, בסיפונו של מטוס קטן המרקד ומקפץ בהתלהבות כמו צעיר בחתונת החבר הראשון.
אני מעדיף לטוס באל על. לאו דווקא בזכות השירות - ובזה נסתפק - אלא בגלל תחושת הביטחון. ולא מפני שהטייסים הם בוגרי חיל האוויר, אלא משום שתמיד תמצא בין שורות הנוסעים יהודים של צורה, יראים ועובדי ה', המגינים בתורתם ובתפילתם על הטיסה.
ובליבי תפילה קבועה: ברוח תחינתו של אברהם אבינו לפני בורא עולם שלא להחריב את סדום - אולי יש חמישים צדיקים בתוך המטוס. אולי ארבעים. ואולי שלושים. עשרים. עשרה. בטיסות מסוימות אני מוכן להתפשר גם על אחד.
ומי שענה לאברהם אבינו, הוא יעננו.
אבל כל החשבונות האלה אינם פוטרים אותי מנקיפות המצפון. יציאה מארץ ישראל איננה דבר של מה בכך. לדעת רבים אין לצאת לטיול סתם כך, ויש פוסקים המקילים ביציאה קצרה וארעית, כאשר כרטיס החזרה כבר מונח בכיס. כך או כך, נדרשת לפחות סיבה הוגנת כדי לעבור בדיוטי־פרי.
ואם כך הם פני הדברים לכל יהודי שומר מצוות, אני מחזיק נוסף על כל זה מעין צוואה של סבתא־רבתא הצדיקה.
הרבנית אסתר כ"ץ ע"ה הייתה אוהבת הארץ בלי גבול ומידה, ומאמינה בכל הווייתה כי המשיח יבוא היום ממש. היא נולדה בארצות הברית לרב זאב גולד, ממייסדי ישיבת "תורה ודעת", מראשי תנועת המזרחי העולמית ומחותמי מגילת העצמאות. לאחר שעלתה ארצה ונישאה לרב דב כ"ץ, היא שמה איקס גדול על חוץ לארץ.
כאשר בנותיה יצאו עם משפחותיהן לשליחות תורנית בגולה - לא לחופשה ולא לבילוי - היא סירבה ללוות אותן לשדה התעופה, אפילו כדי להיפרד.
"אני לא מבינה את זה", אמרה. "יהודים נוסעים לחוץ לארץ?! איזה פנים יהיו לכם כשהמשיח יבוא ואתם נמצאים בחוץ לארץ? כאן כולם יחגגו ואתם תהיו רחוקים, עסוקים בניסיון להקדים את הטיסה"...
אוי, כמה שאת צודקת, סבתא.
3.
אבל רגע, מה עושים עם מפלס החרדה הממריא בשחקים? כיצד באמת עומד המטוס באוויר, על כל מטענו הכבד ומאות נוסעיו?
לתשובה המדעית אחראים מהנדסי האווירונאוטיקה. לי יש תשובה אחרת.
אנחנו מברכים בכל בוקר "רוקע הארץ על המים". וזה כל הסיפור: "תולה ארץ על בלימה". אנחנו משתוממים מול מטוס הנושא באוויר מאות בני אדם - וכי על מה עומד העולם כולו? מיליארדי בני אדם, גורדי שחקים, ימים ויבשות - הכול תלוי על בלימה.
מה ההבדל? לארץ התרגלנו. למטוס לא.
זה לא אומר שבטיסה הבאה אפסיק להיאחז במשענת, לומר פרקי תהילים ולקבל על עצמי קבלות. אבל אולי אזכור שגם מתחת למטוס וגם מתחת לארץ אין אלא יד אחת שמחזיקה את הכול.
טיסה בטוחה וחופשה נעימה גם לכם. רק אל תשכחו להזמין מראש כרטיס חזרה. המשיח, כידוע, עשוי להקדים.