דובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין, חושף בריאיון לפודקאסט צה"ל את ההתמודדות האישית שלו עם פוסט־טראומה בעקבות פציעתו הקשה בקרב ואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה, וקורא ללוחמים ששבו משדה הקרב שלא להדחיק את הפציעה הנפשית אלא לפנות לטיפול מוקדם.
לדבריו, חלפו שנים רבות עד שהבין כי הוא עצמו מתמודד עם פוסט־טראומה. "לקח לי הרבה מאוד שנים להבין את זה", סיפר. "פוסט־טראומה נשמעת לאנשים כמו איזו קללה או שיגעון, אבל זו לא פציעה רגילה. זו פציעה שקופה. לא חסרה לך יד ולא רגל, ולכן אנשים שואלים 'אז מה יש לך?', אבל בפנים אתה נושא משהו שמלווה אותך כל הזמן".
דפרין סיפר כי לאחר שנפצע וחזר לפקד על גדודו, בחר למעשה להדחיק את החוויות הקשות מהקרב. "חזרתי לגדוד והדחקתי את הכול. היום אני יודע שזה פוגע בך. אני אפילו לא יודע אילו נזקים גרמתי לסביבה שלי או למשפחה שלי במשך השנים, פשוט כי לא טיפלתי בעצמי בזמן".
לדבריו, ההבנה כי מדובר בפציעה לכל דבר שינתה את חייו. "כשאתה מודע למה שעובר עליך ומטפל בעצמך, אתה לא רק עוזר לעצמך. אתה עוזר גם למשפחה שלך, לילדים שלך, לחברים שלך ולאנשים שעובדים איתך. יש להתמודדות הזאת השפעה על כל מי שסובב אותך".
במהלך הריאיון תיאר דפרין כיצד הטראומה ממשיכה ללוות אותו גם עשרים שנה אחרי הקרב. "יש דברים שמוציאים אותי מדעתי, כמו טריקת דלת או רעש פתאומי. לפעמים אפילו הבזק שמש בזמן נהיגה מקפיץ אותך לשבריר שנייה, ואתה מרגיש כאילו אתה שוב בתוך הטנק ויורים עליך. אלה רגעים שמגיעים בלי התראה".
עם זאת הוא מדגיש כי טיפול מקצועי מאפשר להתמודד עם אותם רגעים. "כשאתה מבין מה קורה לך, אתה יודע גם להתמודד עם זה. הפצעים אולי לא נעלמים, אבל אפשר ללמוד לחיות איתם בצורה נכונה".
על רקע מלחמת "חרבות ברזל", שבה אלפי לוחמים נחשפו לאירועים קשים במשך חודשים ארוכים, הקדיש דפרין חלק ניכר מדבריו לקריאה ישירה אליהם.
"אני פוגש הרבה מאוד אנשים שלחמו במלחמה הארוכה הזאת", אמר. "המסר שלי אליהם פשוט: אם אתה גיבור, אם אתה אמיץ - לך לטפל בעצמך. אל תדחה את זה. טיפול הוא לא סימן לחולשה אלא להפך. זו אחריות כלפי עצמך וכלפי האנשים שאתה אוהב".
לדבריו, הניסיון האישי שלו לימד אותו עד כמה מסוכן להתעלם מהפציעה הנפשית. "אני טיפלתי בעצמי, הפסקתי, חזרתי לטיפול שוב, והיום אני מבין עד כמה זה היה חשוב. הלוואי שהייתי מבין את זה הרבה יותר מוקדם".
דפרין סיכם כי הקרב בוואדי סלוקי אמנם הסתיים לפני שני עשורים, אך השלכותיו אינן מסתיימות עם תום הלחימה. "יש פצעים שלא נעלמים. הם נשארים איתך. השאלה היא לא אם הם קיימים, אלא האם אתה מוכן להכיר בהם ולטפל בהם".