1. המוצר האטרקטיבי ביותר בעולם בעולם הפוליטי הוא טריקי: מועמד עם פוטנציאל צמיחה שיכול להמריא כל רגע, אבל עדיין לא הנפיק את עצמו.
בדיוק כמו בעולם העיסקי, גם בפוליטיקה ההשקעה המניבה ביותר היא במי שיביא את התשואה הגבוהה מחר. לא מי שכבר ממריא היום. לכן פרשנים ידברו תמיד על מי שצפוי להפתיע מחר ולא על מי שכבר הגיע אל נקודת הנסיקה.
זה הסיפור של בצלאל סמוטריץ וקמפיין הציונות הדתית. הוא מוצר מדף עם פוטנציאל צמיחה, שעד היום לא הגיע לשלב ההבשלה. אבל נראה שכעת השלב הזה בדיוק הגיע.
2. זה לא סתם שמפלגת הציונות הדתית דישדשה בסקרים במשך שלוש שנים. מאז תחילת המלחמה קרה תהליך מעניין: סמוטריץ הפך לשר שקוצר מחמאות על התנהלותו האחראית, גם כלכלית וגם מדינית. ככה גם הרשימה שלו, בדגש על הכוכבים המרכזיים שלה - אורית סטרוק ושמחה רוטמן. הם הפכו להיות "המבוגר האחראי" ו"השרים היסודיים והרציניים". אבל כל זה יצר דווקא אפקט הפוך מבחינה פוליטית. בעולם הפוליטי זה בדיוק המוצר שלא ממריא בסקרים.
במצבים קשים אנשים רוצים אנשים רוצים פתרונות קיצוניים. או במילים אחרות: רוצים דם. שמישהו יזעק את הכאב שלהם. עשייה והקמת ישובים זה לא המוצר להמריא בסקרים באקלים של זמן מלחמה. בטח לא אחרי 7.10 והטירוף שהלך כאן בשנים האחרונות.
קמפיין פוליטי הוא עולם של נרטיבים ואתוסים. בחירות זה אירוע שבטי וקמפיין פוליטי הוא אמוציונלי הרבה לפני שהוא רציונלי. זה הרגע שבו לא השכל מוביל, אלא החוויה הריגשית. לכן רוב התקציבים של קמפייני בחירות בכל העולם נועדים לקמפייני נגטיב ולא פוזיטיב. כדי להמריא אתה צריך דמון - מישהו לחבוט בו.
בעולם של רשתות חברתיות ופוליטיקה קיצונית מי שכותב פוסטים מתלהמים על ביטול הסכמי אוסלו - יקבל יותר לייקים ממי שמבטל אותם דה פאקטו. מי שצועק שחייבים לעשות מעשה בשטח ולהפסיק להתייחס לחלוקה בין השטחים ביו"ש, יקבל יותר לייקים ממי שמקים מעל 100 חוות בשטחי B וקובע בפועל עובדות בשטח.
3. אבל בכל אותה תקופה הפוטנציאל היה שם. המניה המשיכה לשמור את כוחה להנפקה ביום שאחרי המלחמה. מחכה לרגע שבו הבוחר יכול לראות את התוצאות בשטח.
זה הבוקר שבו הציבור הישראלי התעורר וגילה שאחרי שלוש שנים של עבודה שקטה - כזו שאי אפשר לשווק לציבור באף דרך - פתאום קמים ביהודה ושומרון 104 ישובים חדשים. שפתאום חזרנו לצפון השומרון. שמעל 200 חוות חדשות הוקמו ושהממשלה הזו מבטלת דה-פאקטו את הסכמי אוסלו.
4. את העשייה של סמוטריץ, סטרוק, רוטמן ושאר החברים במפלגה הם לא באמת צריכים לשווק. בניגוד לניסיון להדביק להם תווית של מפלגת ציר 60, נציגי המפלגה הזו עשו למען כלל מפעלי הציונות הדתית ומצביעיהם בהקפים שמעולם לא נראו.
לאחרונה אמר לי מנהל בכיר בציונות הדתית "אנחנו בתור הזהב של מפעלי הציונות הדתית". וזה ממש לא ענין מגזרי. הגרעינים התורניים, מפעל המכינות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות שמייצרות את מספר הלוחמים הגדול ביותר בצה"ל, עמותות השירות הלאומי, תוכניות זהות יהודית בהיקפים שמעולם לא נראו לסטודנטים ועוד ועוד, כל אלה הם לא ענין מגזרי. שלא לדבר על התקציבים האדירים שהופנו להקמת ישובי העוטף וישובי הצפון והעשייה למען הגליל וערי הפריפריה. אפילו הקיבוצניקים בעוטף מוחאים לאורית סטרוק כפיים.
את כל זה הציבור מכיר ואין צורך באמת להמשיך לספר שוב ושוב. כולם מכירים את הנתונים, אבל עדיין כל זה לא הספיק כדי להמריא את המפלגה בסקרים. הסיבה היא שאנשים רוצים חוויית שייכות - ומפלגה שעסוקה רק בעשייה היא לא כזו שמייצרת אותה.
הקמפיין עם אנשים אמיתיים ש"יוצאים מהארון" בהצבעה לסמוטריץ היא האמירה החברתית שהיתה חסרה עד עכשיו. הפסקת ההתנצלות שמצביעי סמוטריץ חוו בשלוש שנים האחרונות, הרבה בגלל קמפיין ההשחרה שעברה המפלגה, במימון מליוני שקלים של ארגוני שמאל, במסגרת "קמפיין המילואימניקים" (שחלקו הגדול מומן בידי עמותות שמאל).
מבחינת הטיימינג מפלגת הציונות הדתית קיבלה מתנה. להתחיל מומנטום שלושה חודשים לפני בחירות זה הישג פוליטי שכל מפלגה היתה רוצה. עכשיו כל מה שסמוטריץ צריך זה לשמר את המומנטום.