בריאיון מיוחד לפודקאסט של ערוץ 7 חוזר הרב יוסף אלנקווה אל התחנות שעיצבו את חייו - הילדות בדימונה, השנים לצד הרב צבי יהודה קוק והרב מרדכי אליהו, ההקמה והפריחה של גוש קטיף, הכאב שלאחר הגירוש והאמונה שלא נסדקה גם ברגעים הקשים ביותר.
הוא מספר על רגעים נדירים עם גדולי ישראל ומסביר מדוע גם היום, עשרים שנה אחרי העקירה, הוא עדיין רואה בעצמו את רבה של גוש קטיף.
"אני עדיין הרב של גוש קטיף", הוא אומר בפשטות. "לא התפטרנו. זה שעקרו אותנו מהבתים לא ביטל את השליחות שלנו. אנחנו ממשיכים להיות עם האנשים שלנו בכל מקום, ובעזרת ה' עוד נשוב לכל ישוב. מאוד מקווה שאזכה לשבת על כס הרבנות מחדש. עזה היא מערי הקודש של ישראל".
כששיח הגירוש עולה, קולו משתנה. הוא אינו מדבר רק על בתים שנהרסו או על יישובים שנעקרו, אלא על חיים שלמים שנקטעו ביום אחד. "תאר לעצמך שמפטרים את האבא מהעבודה, את האמא מהעבודה, מוציאים את הילדים מבתי הספר, סוגרים את בית הכנסת ומוציאים אותך מהבית - הכול ביום אחד".
לא מדובר רק באובדן פיזי אלא בטלטלה אנושית עמוקה שמלווה רבים מתושבי גוש קטיף עד היום. ואף על פי כן, הוא מסרב להישאר במקום של כאב בלבד. "נבנינו מתוך השברים. כל ירידה היא לצורך עלייה".
גם המחיר האישי היה כבד. חודשים לאחר הגירוש התמוטט הרב אלנקווה ואושפז במצב קשה. "היה לי מחיר אישי קשה שאני נושא אותו עד היום. העומס שהיה עלי שלא יהרסו את גוש קטיף ובפרט הריסת בתי הכנסת וקבורת החללים, אלו היו דברים לא פשוטים. כעבור זמן איבדתי את ההכרה והרופא אמר לי שהייתי כפסע מהעולם העליון", הוא מספר. אפילו לחתונת בתו הגיע מבית החולים כשהוא מחובר לעירוי. "לא הייתי היחיד. היו רבים ששילמו מחיר בגוף ובנפש".
לצד הכאב, משלב הרב סיפורים שממחישים את דמותו כרב האזורי חבל עזה. באחד מהם הוזעק לחוף הים לאחר שאדם הודיע כי בכוונתו לשים קץ לחייו. במקום להגיע בדרשות או בתוכחות, קנה באגט ובקבוק בירה והתיישב לצדו. כשהאיש הסביר שהוא רוצה למות כדי שאשתו תהיה מאושרת יותר, השיב לו הרב בחיוך: "אם אתה רוצה שיהיה לה טוב, עדיף שתהיה גרוש ולא אלמנה". המשפט הפשוט הזה שבר את הקרח, הציל חיים, והאיש חי עם משפחתו עד היום.
לצד הזיכרונות היפים, הזכיר הרב גם את ההתמודדות הקשה עם הטרור. "עברנו את כל התקופות - האבן, הברזל, העופרת, האש, הפצצות", אמר, ותיאר כיצד נדרש לעסוק במקביל בפצועים, במשפחות השכולות ובקבורת החללים. "כל אנשי החברה קדישא של גוש קטיף כולנו זוכרים עד היום כל הרוג - איפה נהרג, מתי נהרג ואיפה קברנו אותו".
הוא נזכר כי באחת הפעמים שאל אותו הרב אברהם שפירא, "מתי יש ברית מילה?", ורק לאחר רגע הבין כי הרב מבקש לשמוע גם בשורות טובות ולא רק שאלות קשות מן השטח. "פתאום קלטתי שהוא רוצה שאני אדבר גם על דברים טובים", סיפר.
גם משפחתו נפגעה באופן אישי. הרב שיתף כי אשתו נפצעה מפצצת מרגמה, ו-17 רסיסים חדרו לגופה. "גיבורת ישראל, האישה שלי", אמר, והוסיף כי עד היום נותרו בגופה חלקי מתכת, לאחר שהרופאים אמרו לה עם שחרורה מבית החולים כי "תצפצפי בכותל".
בהמשך סיפר על מפעל הקמת המקוואות בגוש קטיף, שכלל 25 מקוואות. הוא תיאר את המאמץ להקים מקווה גם בניסנית, לאחר שנשות היישובים בצפון הגוש נאלצו לנסוע מרחק רב, ואת הפגישה הלילית עם הרב שלמה זלמן אויערבך. "בשש וחצי בבוקר התקשרו להגיד לי שזה כל כך נגע לליבו והוא אישר את המקווה", סיפר.
הרב ייחס לעצמו גם חלק בראשית פיתוח גידול החסה ללא תולעים בגוש קטיף. לדבריו, היוזמה הוצגה בפניו על ידי אלי בן נעים ושמעון ביטון, והוא סייע בקידומה מול רבנים. "אצלי בבית נולדה חסה ללא תולעים, וכל השאר היסטוריה", אמר, ואף סיפר כי אחד הרבנים בירושלים התקשה להאמין שניתן לגדל חסה בחולות וביקש שישלחו אליו דוגמה.
בסיום חלק זה של הריאיון סיפר כי מתוך המפגש היומיומי עם נפגעי הטרור הקים את אגודת "אבנט" לסיוע למשפחות. בהמשך אף ניסח בכתב ידו הצעת חוק לנפגעי טרור, עבר בין חברי הכנסת במשך חודשים, ולבסוף, באופן משעשע, לאחר שיחה שקיים יו"ר הכנסת דאז דב שילנסקי עם בנו הקטן, קיבל הודעה כי החוק יקודם. "חנן פורת התקשר אלי לפני מותו ואמר: אם הגעתי לעולם כדי להעביר את החוק - דיינו".
אי אפשר לשוחח עם הרב אלנקווה מבלי להגיע אל הרב צבי יהודה קוק, הדמות שעיצבה במידה רבה את עולמו. הוא נזכר כיצד הגיע אליו כנער מדימונה, ילד שלמד בבית ספר ממלכתי אך גדל בבית ירא שמיים, וכיצד כבר במפגש הראשון הרגיש שמצא את מקומו.
כבר כשהיה תלמיד צעיר בכיתה ט' החל להתכתב עם הרב, וכל ההתכתבות נעשתה בכתב יד. "זה פשוט מדהים איך שרב כזה גדול רואה ילד קטן", אמר. באחד המכתבים סיפר לרב כי החל ללמוד משניות, וזכה, לתגובה נלהבת. במכתב שאל האם מדריכה בבני עקיבא מחויבת גם בתפילת ערבית, והרב השיב לו באריכות ובחום. עוד סיפר כי באיגרת נוספת עדכן את הרב על פטירתו של הרב ראובן כץ, לאחר שטעה בתאריך, וגם על כך קיבל מענה אישי. "אלה שני מכתבים שזכיתי לקבל מהרב צבי יהודה", אמר.
זיכרון נוסף שמלווה אותו קשור לרבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרב סיפר כי שהה לצדו במשך שלושה שבועות בבית ההבראה "נווה שמחה", ואף ליווה אותו בלילות. באחד מימי שישי, רגע לפני היציאה לתפילת קבלת שבת, הבחין כי הרב עומד בשתיקה כשידו מדממת. "התקרבתי אליו וראיתי דם על הידיים. שאלתי, 'הרב, מה קרה?', והוא רק חייך". בידו השנייה אחז הרב בסכין, לאחר שלא היו ברשותו גוזז ציפורניים או מספריים. "כתוב שצריך לגזוז ציפורניים ביום שישי, אז הוא לקח סכין והתחיל לקלף את הציפורניים", סיפר, והוסיף כי בעיניו המעשה ביטא את דקדוק ההלכה של רבו. "כל יום שישי, כשאני גוזז ציפורניים, אני נזכר בסיפור הזה".
הרב צבי יהודה, הוא מספר, אהב במיוחד לראות בישיבתו תלמידים מכל העדות והקהילות."הוא אהב את כלל ישראל", אומר הרב אלנקווה. "הייתי בא לבשר לו על אירועים משמעותיים - הגיוס, האירוסין - ובכל פעם היה מושך אותי אל מחוץ לחדר, מחבק ומנשק אותי ואומר: 'אני יודע שאתם הספרדים אוהבים להתנשק'". הזיכרון הזה, הוא אומר, נשאר חרוט בו עד היום.
הרב התייחס גם למקומם של רבנים ומסורת הפסיקה הספרדית בציונות הדתית, וטען כי עדיין קיימים פערים. "במינוי רבנים בארץ יש כלל מאוד ברור", אמר. "אם אתה רב ספרדי - יש מפלגה ספרדית שתיקח אותך. אם אתה רב אשכנזי - יש את הציונות הדתית שתיקח אותך. ואם אתה רב ספרדי-ציוני - לא ייקחו אותך. זאת עובדה קיימת". לדבריו, התופעה באה לידי ביטוי גם ב"עסקאות" סביב מינויי רבנים, והוסיף כי "אם הרב צבי יהודה היה חי, הוא היה מזדעזע מדברים כאלה".
לצד הביקורת ביקש הרב להזכיר את יחסו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לעולם התורה הספרדי. הוא סיפר כי שמע מהרב אלמליח שהרב צבי יהודה נסע לאופקים להשתתף בהכתרתו של הרב יעקב כהן, משום שייחס חשיבות רבה לעיירות הפיתוח. עוד ציין כי "לא הרבה תלמידים במרכז הרב יודעים, אבל הרב צבי יהודה למד גם בישיבת פורת יוסף", וסיפר על הקשר החם בינו לבין חכם בן ציון אבא שאול, שנהג כלפיו בכבוד רב. עוד הוסיף כי כבר הרב קוק פעל לקרב תלמידי חכמים ספרדים, וסיפר כי שלח איגרת לרב יוסף משאש במרוקו וביקש ממנו לשמש כר"מ בישיבת מרכז הרב. "הרצי"ה התעניין בשירת 'לנר ולבשמים' ששרתי במוצאי שבתות והיה כל הזמן מבקש ממני לספר לו סיפורים על אור החיים הקדוש".
בהתייחסות למצב כיום אמר הרב כי הדרך לשינוי אינה עוברת דרך תלונות אלא באמצעות עשייה מתמשכת והעמקת הלימוד. "אנחנו עושים את פעולתנו", אמר, וסיפר כי הוא עוסק בהוצאה מחודשת של ספרי חכמי משפחתו, ובהם מנורת המאור ופעמוני זהב, במטרה להנגישם לדור הצעיר ולהחזירם אל בתי המדרש. "צריך ללמוד יותר ויותר את הדברים", ולכן הוא מקפיד שכעשרה אחוזים מכל מהדורה חדשה שהוא מוציא לאור יחולקו ללא תמורה לישיבות, לרבנים ולדיינים, כדי להרחיב את ההיכרות עם עולם הפסיקה והמורשת הספרדית.
לצד זאת הביע אופטימיות זהירה באשר לעתיד, ואמר כי בישיבות ההסדר כבר ניתן לראות יותר רבנים ספרדים בתפקידי הנהגה, והעריך כי עם השנים ההבחנות העדתיות ילכו וייטשטשו. "אצל הנכדים שלי יש חצי אשכנזים וחצי ספרדים. אז אצל הנכדים שלהם כבר מה זה יהיה? איך תגדיר את זה?".
הרב שיתף גם בזיכרונות אישיים המלווים אותו עד היום מתקופת לימודיו אצל הרב חיים דרוקמן. הוא סיפר כי כאשר הגיע לישיבת אור עציון לשבתו הראשונה, לבש חולצת משי ורודה שאמו קנתה לו במיוחד לכבוד שבת. לאחר התפילה ניגש אליו הרב דרוקמן, חיבק אותו ושאל, "יוסי, איפה חולצת השבת שלך?". כשהשיב כי זו החולצה שאמו קנתה לו במיוחד, אמר לו הרב, "אבל אתה יודע, אנחנו פה הולכים רק עם חולצה לבנה. עברו חמישים וחמש שנה מאז, וכל יום שישי כשאני לובש חולצה לשבת אני נזכר ברב דרוקמן".
אחד הפרקים המרתקים ביותר בריאיון מוקדש לחלומות. הרב סיפר כי גם ספרו החדש על הרב צבי יהודה הכהן קוק קיבל תנופה בעקבות חלום שחווה במהלך המלחמה.
באותה תקופה עסק בעיקר בגיוס ממון עבור חיילי צה"ל, והעבודה על הספר נעצרה. "במוצאי שבת עליתי לישון, והרב צבי יהודה בא אליי בחלום. ראיתי אותו כבימי הקיץ בבית שלו, בחדר, פותח דלתות, מראה לי כתבים ומדבר איתי על הספר". החלום נמשך זמן רב, וכשהתעורר אמר לאשתו, "אני מבטיח לך שמעכשיו תראי כמה דברים אני אקבל על הרב צבי יהודה שלא היו". מאז אותו לילה, הוסיף, "כמעט אין יום" שבו אינו מקבל חומר חדש על הרב, אף שחלפו לדבריו 44 שנים מאז פטירתו. בין היתר ציין כי הגיע לידיו פנקס מוקדם של הרב צבי יהודה, הכתוב בעברית ובגרמנית מתקופת צעירותו, ובו כמה מאיגרותיו שלא היו מוכרות.
בהמשך הוא מספר גם על מסורות ששמע סביב חלומותיו של הרב צבי יהודה עצמו, שנהג לספר כי אביו, הרב קוק, היה מתגלה אליו בחלום ומדריך אותו בענייני הנהגת הציבור.
הרב סיפר כי לאורך השנים חווה חלומות שהשפיעו באופן ממשי על מפעלי חייו התורניים. הוא ציין כי חלק מיוזמותיו הגדולות החלו דווקא מתוך חלום, ובהן המיזם לאיסוף כל סוגיות סדר זרעים מן התלמוד הבבלי. באחד הלילות הופיע בחלומו זקן שאמר לו כי עליו להוציא "ש"ס בבלי על זרעים". "אמרתי לו, אין. הוא אמר לי, יש. התווכחנו, עד שצעקתי 'איפה זה כתוב?', והוא השיב, 'בתוך הש"ס'", סיפר. לאחר שהתעורר החל לבדוק את הדברים, וראה מלימוד בבית יוסף כי אכן ניתן ללקט את כל הסוגיות, ומאז השלים עשרות מסכתות המבוססות כולן על מקורות התלמוד.
הרב הוסיף כי הוא רואה בחלומות מסוימים מסר של ממש. כך סיפר שלאחר שסיים לערוך סידור שעליו עמל במשך עשר שנים, עלה למירון והניח את כתב היד על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, תוך שביקש, "אם שכחתי משהו - תזכיר לי". באותו לילה, נגלה אליו רבי שמעון בחלום ושאל, "אותי שכחת?". כשהתעורר נזכר כי השמיט מן הסידור את סדרי ל"ג בעומר, והוסיף אותם למהדורה.
גם לאחר פטירתו של הרב מרדכי אליהו חווה סדרת חלומות יוצאת דופן. הוא סיפר כי במשך ארבע שבתות רצופות ראה את הרב בחלומו, ובשבת הרביעית שמע ממנו תיאור מפורט של ההספד שנערך לו בשמים, כאשר כל אחת מ-22 אותיות האלפבית מתארת מעלה אחרת באישיותו ובפועלו. בעקבות אותו חלום, פרסם את הספר "האותיות מספרות", המבוסס על הדברים שראה בחלום.
הוא מדבר על דימונה של ילדותו, על ניצולי השואה שבבית הכנסת המקומי, על התחושה שכילד קטן כל "אמן" שענה בתפילה נשמע כאילו שישה מיליון יהודים עונים איתו. הוא מספר על הקמת עשרות מקוואות בגוש קטיף, על החקלאות, על ההתיישבות ועל התחושה שהחיים שם היו הרבה מעבר לכתובת על המפה - הם היו חזון שהתגשם.