קו בר-לב לא קרס בגלל שהחול לא היה גבוה מספיק, וגם רצועת הביטחון בדרום לבנון לא הסתיימה משום שהמוצבים לא היו ממוגנים. בשני המקרים, כך טוענים אל"ם (מיל') פרופ' גבי סיבוני ותא"ל (מיל') ארז וינר, הכשל היה עמוק הרבה יותר: ישראל התאהבה בקו הגנה סטטי, בזמן שהאויב המשיך ללמוד, להשתנות וליזום.
במאמר חדש הם מפנים זרקור אל "הקו הצהוב" שנבנה לאחר המלחמה ברצועת עזה ולאורך הגבול עם לבנון, ומזהירים כי אם יהפוך לעמוד התווך של תפיסת הביטחון הישראלית - הוא עלול להוביל את צה"ל בדיוק לאותן טעויות שעלו לישראל ביוקר בעבר.
מאז הסכמי הפסקת האש התפתח הקו הצהוב ממספר קוביות בטון המסמנות גבול, למערכת ביטחונית רחבה הכוללת תעלות, סוללות עפר, מוצבים ותשתיות נוספות. מטרתו ברורה: להרחיק את חמאס ואת חיזבאללה מהיישובים הישראליים ולאפשר לתושבי הגבול לחזור לחיים בטוחים יותר.
אבל בעיני הכותבים, כאן בדיוק טמון הסיכון. לדבריהם, מכשול הוא כלי חשוב - אך ברגע שהוא הופך לתפיסת ההגנה עצמה, הוא מתחיל לייצר אשליית ביטחון. האויב, מנגד, אינו עומד במקום. הוא בוחן את זמני התגובה, לומד את נקודות התורפה, מזהה דפוסים קבועים וממתין להזדמנות המתאימה.
לדבריהם, ההיסטוריה הצבאית של ישראל מספקת אינספור הוכחות לכך. ערב מלחמת יום הכיפורים נתפס קו בר-לב כבלתי חדיר. בפועל, בתוך שעות ספורות קרס כמעט כולו. שנים אחר כך הפכה רצועת הביטחון בדרום לבנון למערכת עצומה של מוצבים, צירי אספקה ואבטחה, עד שחלק גדול מהמאמץ של צה"ל הוקדש להגנה על עצמו במקום לפגיעה באויב. התוצאה הייתה שחיזבאללה קבע את קצב הלחימה, בעוד ישראל נשחקה בהדרגה.
גם גדר הגבול סביב רצועת עזה, שנחשבה עד 7 באוקטובר לאחד המכשולים המתקדמים בעולם, לא מנעה את מתקפת חמאס. הכשל, מדגישים השניים, לא היה בטכנולוגיה עצמה, אלא בתפיסה שלפיה המכשול יחליף מודיעין, יוזמה ותמרון.
סיבוני ווינר אינם שוללים את עצם הקמת הקו הצהוב. להפך. הם סבורים שיש היגיון ביצירת מרחב ביטחון שירחיק את האויב מהיישובים. אלא שלדבריהם, אסור שהקו יהפוך למוצב קבע שמקבע גם את החשיבה.
במקום זאת הם מציעים תפיסת ביטחון אחרת - מרחב הגנה נייד. המשמעות היא שכוחות צה"ל לא יסתפקו בהחזקה פסיבית של מוצבים, אלא ינועו באופן רציף, ישנו דפוסי פעולה, יבצעו פשיטות יזומות, יאספו מודיעין בזמן אמת וימנעו מהאויב ללמוד את שגרת הפעילות שלהם.
לדבריהם, ביטחון אינו נמדד במספר שכבות הבטון או בעומק התעלה, אלא בשאלה אם האויב יודע מה יעשה צה"ל מחר בבוקר. ברגע שהשגרה הופכת צפויה, היתרון עובר לצד השני.
הם מצביעים גם על דוגמה שמגיעה דווקא מיהודה ושומרון. לטענתם, תושבי החוות החקלאיות מייצרים מודל של נוכחות רציפה במרחב. הם מכירים כל שביל, כל טרסה וכל שינוי בשטח, ובכך מקשים על גורמים עוינים לפעול מבלי להתגלות. הכותבים אינם מציעים להעתיק את המודל ללבנון או לעזה, אך סבורים שהעיקרון - שליטה באמצעות נוכחות ותנועה ולא באמצעות הסתגרות - צריך להנחות גם את תפיסת הביטחון של צה"ל.
המאמר מבחין גם בין שתי הזירות. למרות שהשם "קו צהוב" זהה, בעזה מדובר בהתמודדות עם אויב הפועל בתוך מרחב אורבני צפוף, עתיר מנהרות ותשתיות תת-קרקעיות. בדרום לבנון האתגר שונה לחלוטין: שטח הררי, כפרים צפופים, נקודות שולטות ויכולת הסוואה גבוהה של חיזבאללה. מכאן, לדבריהם, שלא ניתן להחיל את אותה תפיסת הפעלה בשתי החזיתות.
אחת האזהרות החריפות במאמר נוגעת לשחיקה ארוכת הטווח. ככל שהשהות הצבאית במרחבי הביטחון תתארך, כך ילכו ויגברו הלחצים - הן מבית בשל נפגעים, והן מבחוץ בשל ביקורת בינלאומית. אם הקו יהפוך לקבוע, הוא עלול לשחזר את הדינמיקה שהובילה את ישראל לשנות התשה בדרום לבנון.
מכאן עוברים הכותבים להמלצות מעשיות. ראשית, הם קוראים להגדיר מחדש את מרחבי ההגנה: להבחין בין מרחב האבטחה הקדמי, שבו תתקיים פעילות התקפית וגמישה, לבין מרחב האחזקה שבו יוצבו כוחות קבועים להגנת היישובים. במקביל הם מדגישים כי אין להסתמך על מכשולים בלבד, אלא לשלב מודיעין, רחפנים, כלים בלתי מאוישים, יכולות הנדסיות, אש מדויקת ועתודות ניידות.
עוד הם ממליצים להקפיד על שינוי מתמיד של דפוסי הפעולה - מסלולי הסיורים, זמני הפעילות, נקודות התצפית ושיטות האיסוף - כדי למנוע מהאויב לבנות תמונת מצב מדויקת של שגרת צה"ל.
ההמלצה השנויה ביותר במחלוקת נוגעת לעתיד מרחבי הביטחון. לטענת הכותבים, אין לראות בהם אזור זמני בלבד, אלא מרחב שבטווח הארוך עשוי לכלול גם אחיזה אזרחית והתיישבות, לצד האחריות הצבאית. הם מודים כי כיום קיימים חסמים מדיניים משמעותיים, אך מזכירים כי גם ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן נראתה בעבר בלתי אפשרית והבשילה רק כעבור עשרות שנים.
בסופו של דבר, המסר המרכזי של סיבוני ווינר פשוט אך חד: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתאהב שוב בקו הגנה אחד. קו צהוב, גדר, מוצב או מכשול הם אמצעים חשובים - אך הם לעולם אינם יכולים להחליף חשיבה אסטרטגית, יוזמה ותמרון.
לדבריהם, אם הקו יהפוך לנקודת המוצא שממנה יוצאים לפעולה, הוא עשוי לחזק את ביטחון ישראל. אבל אם יהפוך לנקודת הסיום של החשיבה הביטחונית, הוא עלול להפוך לפרק נוסף בשרשרת הכשלים שכבר עלו לישראל במחירים כבדים.