אחרי כמעט שני עשורים בעולם התקשורת, עקיבא נוביק מגיע לפודקאסט של הדר מילר בערוץ 7 ומציג תפיסה אחרת של עיתונות - כזו שמבקשת לשכנע, להקשיב וגם להודות כשאין תשובה.
"אני לא קם בבוקר להיות שליח ציבור של מישהו", הוא אומר. "למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לעמוד בציפיות של מגזר שלם. אני משתדל להגיד רק את מה שאני באמת חושב".
נוביק, שמגדיר את עצמו כאיש ימין, דוחה את הטענה שהבעיה המרכזית של התקשורת הישראלית היא מחסור באנשי ימין או בציבור הדתי. "אם תגידי שהבונטון הוא ליברלי, תל-אביבי ושמאלני - אני אסכים", הוא אומר. "אבל אני לא חושב שהבעיה הכי גדולה של התקשורת היא כמה חובשי כיפה יושבים מול המיקרופונים".
לדבריו, דווקא בתאגיד השידור, שבו הוא עובד כיום, קיים מגוון רחב יותר של דעות מאשר במקומות אחרים שבהם עבד: "עבדתי בשישה או שבעה מקומות. התאגיד הוא המקום הכי מגוון שראיתי. אם בודקים כמה חד־גוני הקול שנשמע - אין היום מקום כמו התאגיד".
אחד הנושאים שעליהם הרחיב היה הכתיבה שלו בעיתון "הארץ", למרות השקפת עולמו הימנית. מבחינתו, דווקא שם יש משמעות גדולה יותר למאמריו. "אני כותב כדי לשכנע אנשים", הוא מסביר. "יש ערך בלכתוב לקהל שלא מסכים איתך. אנחנו הולכים למצב שבו כל אחד צורך רק את כלי התקשורת שחושבים כמוהו, ובעיניי זה אסון גדול לחברה הישראלית".
נוביק מתייחס גם לתופעה שמלווה אותו לאורך השנים - הניסיון להגדיר כל אמירה שלו דרך הכיפה שעל ראשו. "אם מישהו מסתכל רק על זה שאני חובש כיפה ומסיק מזה את כל הדעות שלי, אני פשוט לא רוצה לנהל איתו את הדיון", הוא אומר. "אני לא מייצג ציבור, אלא את עצמי".
הוא מספר כי פעמים רבות יצא להגנתם של אנשי ציבור מהציונות הדתית כאשר חשב שנעשה להם עוול, אך לא היסס למתוח ביקורת כשהרגיש שהתנהלותם השתנתה.
כך קרה, לדבריו, במקרה של האלוף דוד זיני. "הלכתי עליו אול-אין", הוא מספר. "כתבתי עליו כמה מאמרים והגנתי עליו, כי חשבתי שהוא איש מקצוע ענייני. אבל אחר כך התאכזבתי. במקום להתמקד בעיקר הוא התחיל להתעסק בדברים שלא היו צריכים להעסיק אותו. בעיניי, הוא לא הבחין מספיק בין עיקר לטפל".
אחרי שנים רבות בטלוויזיה עבר לאחרונה לרדיו, והוא אינו מסתיר את ההנאה מהשינוי. "רדיו הרבה יותר כיף מכל דבר", הוא אומר בחיוך. "הטלוויזיה נמצאת אולי במשבר הגדול ביותר שלה. אנשים כבר לא מחכים לשמונה בערב כדי לשמוע חדשות. הן רוטטות להם בכיס כל היום".
הוא מספר כי השידורים הרצופים בתקופת המלחמה היו אחת החוויות המתישות בקריירה שלו: "הרגשתי שאנחנו נמצאים בלופ. אנשים רצו מידע, אבל לא תמיד היה מידע לתת, ואז התחילו לייצר עוד ועוד דיבורים. אני בבית בכלל לא רואה גלים פתוחים. אם יש פוש בטלפון - קיבלתי את כל מה שאני צריך".
אחת האמירות הבולטות ביותר בריאיון נגעה דווקא ליכולת להודות בחוסר ידע - דבר שלדבריו נדיר מדי בעולם התקשורת. "אני כבר לא מתבייש להגיד שאין לי מושג", הוא אומר. "קראתי הרבה על 'הר המכוש', ובכל זאת אמרתי שאין לי מושג. לא חייבים להעמיד פנים שאנחנו יודעים הכול. לפעמים עדיף פשוט לומר את האמת".
גם אחרי 19 שנים במקצוע, נדמה שהסקרנות עדיין מניעה אותו. "אני עדיין אוהב את העבודה", הוא מסכם. "אני לא מסתער על כל יום כמו בתחילת הדרך, אבל עדיין יש רגעים שאני אומר לעצמי: איזה מקצוע מדהים יש לי".
במהלך הפודקאסט מספר נוביק גם על החלטתו לעשות כל שביכולתו כדי להתגייס לשירות מילואים, למרות הפטור הרפואי שניתן לו. הוא משתף בערך ובתחושת המשמעות שהשירות מעניק לו, ומתאר את החוויות הכרוכות בשילוב בין שירות המילואים לבין עבודתו העיתונאית.