אי אז, בימי אוסלו המופקרים, נדדה שנתו של יאסר ערפאת. בלילה שלפני חתימת ההסכם החגיגי עבר רב־המרצחים שוב ושוב על המפות והמהם בחוסר שביעות רצון.
תוכניתו להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון התבססה על יצירת רצפים טריטוריאליים ערביים, ומבט בחלוקה העתידית הבהיר לו כי קיימים עדיין כמה "חורים" שעלולים לסכל את המזימה. רשת האינטרנט טרם הייתה אז קיימת, ולכן מיהר ערפאת לקרוא לעוזרו האישי, הגנרל יחיא עבד אל־ראזק, וביקש ממנו לרוץ למלון הסמוך, שבו ישן באותה עת תא"ל יום טוב סמיה - נציג צוות המשא ומתן מטעם ממשלת רבין.
השעה הייתה כבר שתיים אחר חצות, וסמיה המנומנם ניגש לפתוח את הדלת כשתחתונים בלבד לגופו.
"ערפאת דורש השלמות ותיקונים במפות", הודיע הגנרל הערבי. סמיה, מבלי לבקש את אישור הקבינט או אפילו להרים שיחת טלפון לדרג המדיני, נענה מיד לבקשה ושב לישון. למחרת נחתמו הסכמי הדמים, וה"שלום" פרץ לחיינו בדמות אינתיפאדה רצחנית בכל רחבי הארץ.
הסיפור המטלטל הזה, שהובא על ידי חגי הוברמן בספרו כנגד כל הסיכויים, ממחיש את ההפקרות המוחלטת שבה התנהלה מדינת ישראל אל מול צעדיו המחושבים של מנהיג ארגון הטרור.
ה"השלמות" שדרש ערפאת ברגע האחרון לא היו עוד כמה נתחים מארץ ישראל. הן היו, למעשה, עורקים חיוניים שנועדו לחבר בין הגושים הערביים ולהפוך אותם מ"איים" נפרדים למדינה פלסטינית רציפה על פני כל יהודה ושומרון.
אחת מאותן השלמות הייתה רצועת שטחי B שחיברה בין שני חלקי המדינה הפלסטינית המתוכננת: גוש שכם-ג'נין שבצפון השומרון לבין גוש סלפית-רמאללה שבלב בנימין.
במשך שנים כמעט שלא הורגשו בישראל תוצאות המחטף שביצע ערפאת ברגע האחרון. דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים דאז, שניסתה לסלול את כביש גלעד בשומרון, אמנם נתקלה בקשיים לאחר שהשטח הוגדר לפתע כשטח B במסגרת אותה רצועה שקיבל ערפאת, אך לאחר שהמכשול נפתר בזכות הנחישות שהפגינה, שקע הציבור בתרדמה עמוקה.
אלא שבינתיים האויב לא נח לרגע. בחסות הסמכויות שקיבל באזור החל לפעול מתחת לרדאר, לקבוע עובדות בשטח ולחתור במהירות אל היעד. מעטים בלבד הזהירו מפני הסכנה שהלכה והתעצמה, אך זעקתם נפלה על אוזניים ערלות. אחד מהם היה בניהו מלט הי"ד, שבשבוע שעבר נפל על משמרתו בקרב הגנה מפני אותה סכנה שממנה התריע במשך שנים.
עם חתימת הסכמי אוסלו נערכה ההתיישבות מחדש בתוך זמן קצר בקווים אחוריים יותר. התנועה בערים הערביות הופסקה, כבישים עוקפים נסללו, והיישובים בגב ההר התרכזו ברצועות אורך ורוחב צרות, מוקפות בשטחי A ו־B.
כך, בין היתר, נסלל כביש גלעד - ציר עוקף לשכם המחבר בין יצהר והר ברכה לקדומים ושבי שומרון. המחשבה הייתה שאם רק יתרחקו מרחובותיה ההומים של שכם, שהפכה לקן מרצחים, יוכלו התושבים היהודים לנסוע בשקט ובביטחון, בעוד שהערבים יישארו הרחק מאחור, בקסבה הצפופה.
אלא שלערפאת היו תוכניות אחרות. הוא כבר צפה את המהלכים הבאים, ועשה הכול כדי להבטיח שזרועותיו הארוכות יתפשטו גם אל הכביש העוקף שנסלל וגם אל אלה שיבואו אחריו. במסגרת אותו מחטף שביצע בליל החתימה, קיבל ערפאת מסדרון ארוך של שטחי B, המשתרע מפאתי שכם ועד למרחק נגיעה מאריאל ומשכנתה הערבית סלפית.
לפי ההסכמים, סמכויות הבנייה בשטחי B נתונות בידי הרשות הפלסטינית, וכך תכנן ערפאת לחבר בפועל בין שני הגושים הערביים הללו. בין היישובים יצהר, קדומים, עמנואל ואריאל - בחלקו המזרחי של נחל קנה - נוצר חור שחור.
את התרחבותה של יצהר חסמו הכפרים מדמא, עצירה אל־קבלייה ועוריף, שיצרו סביבה טבעת חנק. מכיוון אריאל החלו הכפרים זיתא, קירה וג'מאעין להתרחב צפונה, ומהעבר השני החלה הרשות הפלסטינית בפרויקט מואץ להרחבת שכם ופרבריה עד לכביש גלעד.
כבישי אספלט נסללו כרשת קורים על רכס הסלע המפריד בין שכם לציר גלעד, ובנייני מגורים - שרובם עמדו ריקים - צצו כפטריות אחרי הגשם. מגדל מים הוקם, רשת חשמל נפרסה, ועל כל פרויקט נתלה שלט הוקרה לאחת ממדינות אירופה שמימנה את המהלך בתקציבים נדיבים.
משנה לשנה גלשו הכפרים במורד ההר והגיעו עד לשולי הציר. בכפר המרצחים תל אף הוקם מסגד בעל שני צריחים, במרחק של כ־200 מטרים בלבד מהכביש, ומתוך מטעי הזיתים הצפופים שניטעו מתחתיו ביצעו מחבלים שוב ושוב פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה.
אט־אט הפך הכביש העוקף לכביש מוקף בבנייה ערבית, בדומה לכביש הישן, והדבר מסביר מדוע, למרות הירידה היחסית בפיגועי האבנים באזורים רבים ביהודה ושומרון, נותר ציר גלעד מוקד טרור קבוע.
בעומק הגוש הערבי פעלו במשך רבע מאה חוליות טרור מסוכנות אף יותר, שניצלו את העובדה שמדובר בשטח שהיה, למעשה, אקס־טריטוריה פלסטינית.
חוליית המחבלים שביצעה את פיגוע הירי בפונדוק לפני כשנה וחצי, שבו נרצחו שלושה יהודים, בחרה במרחב נחל קנה המזרחי כמקום מסתור. שעות ספורות לאחר הפיגוע אותר רכבם של המחבלים נטוש בוואדי הסמוך לכביש עצירה-אימאתין - ציר אסטרטגי חדש שפרצה הרשות הפלסטינית באזור - אולם המחבלים עצמם הצליחו להימלט במשך חודשים ארוכים.
כך פעלה גם "חוליית תל" הרצחנית בתקופת האינתיפאדה השנייה. במשך שנים הצליחה החולייה לבצע פיגוע אחר פיגוע, מבלי להיתפס, תוך ניצול אותו מרחב לתנועה, למסתור וליציאה להתקפות.
החולייה, בראשות רב־המרצחים נאסר עסידה, ארבה לרכב הביטחון של היישוב יצהר ורצחה את שני הסיירים, הראל בן־נון ושלמה ליבמן הי"ד. לאחר הפיגוע נמלטו המחבלים אל מרחב נחל קנה, ומשם יצאו כעבור שנים לבצע שני פיגועים מזוויעים נוספים בעמנואל, בהפרש של כחצי שנה.
תחילה הופעל מטען חבלה רב־עוצמה נגד אוטובוס ביציאה מהיישוב, ולאחר מכן פתחו המחבלים בירי מסיבי והשליכו רימונים לעבר כל מי שניסה להימלט. בשני הפיגועים יחד נרצחו 18 יהודים ונפצעו למעלה מ־50.
במשך חמש שנים ניסה צה"ל ללכוד את חברי החולייה, שהיכתה בכל פעם ביישוב אחר, אך אלה הצליחו להימלט שוב ושוב, תוך ניצול שליטתם הבלעדית במרחב שהיה ריק מנוכחות יהודית.
אחת לכמה חודשים הצליח צה"ל לשים את ידו על כמה מחברי החולייה, שחוסלו רק לאחר קרבות שעלו לעיתים במחיר דמים כבד. אחד המחבלים חוסל לאחר חילופי אש ממושכים בח'ירבת עלם אל־הודא, הסמוכה לכפר ג'מאעין, בעת שהיה בדרכו לבצע פיגוע נוסף בעיר אריאל. ראש החולייה חוסל גם הוא לבסוף, והאינתיפאדה דעכה, אולם השליטה הערבית בשטח נותרה איתנה.
רק לפני כשנה איתרו חברי קבוצת המטיילים "חרגבים", שהיו בין היהודים הבודדים שטיילו באזור, מערה באותה ח'ירבה ממש, ששימשה בתקופה האחרונה כמטווח מאולתר למחבלים. המערה הייתה מלאה בתרמילי 9 מ"מ ו־5.56 טריים.
כילד שגדל ביצהר חונכנו לתודעת חירות. סלדנו מהסתגרות מאחורי גדרות וטיילנו כבעלי הבית עד פאתי הכפרים. אולם הגוש של נחל קנה המזרחי נתפס בעינינו כמעבר להרי החושך. הוא היה מרוחק מכל יישוב יהודי, וכדי להגיע אליו היה צורך לחצות את טבעת הכפרים שהלכה והידקה את אחיזתה סביב יצהר.
נאלצנו להשקיף עליו מרחוק ולראות בעיניים כלות כיצד ההרים מתכסים בכבישים ערביים חדשים, במחצבות פיראטיות ובמבני פלישה שצצו בזה אחר זה.
את המציאות המדאיגה הזו ראה גם בניהו מלט הי"ד מחלון ביתו שבחוות גלעד.
לפני כשש שנים, בעקבות שורת אירועים ביטחוניים בהתיישבות החלוצית, הקים בניהו יחד עם פעילים נוספים את פורום "מאבק על כל דונם".
בפורום - שבו זכיתי להיות חבר במשך חלק מהשנים - פעלו בשני מישורים מרכזיים: הקמת חמ"ל מודיעין לניטור אירועים והתארגנויות עוינות של הרשות הפלסטינית בזמן אמת, ואיסוף נתונים ומיפוי לצורך הסברה וחשיפת היקף הסכנה לציבור.
הפורום פעל בכל רחבי יהודה ושומרון - מצפון השומרון ועד הר חברון - אך מטבע הדברים העניק בניהו, שהיה הרוח החיה מאחוריו, משקל מיוחד לאזור הסמוך לביתו: גוש נחל קנה המזרחי, שהיה לב־לבה של תוכניתו של ערפאת.
כבר לפני ארבע שנים תיעד בניהו באמצעות רחפן את הבנייה המתפשטת ברכס הסלע והתריע שוב ושוב מפני הסכנה הטמונה בה.
בעקבות התיעוד פרסמתי אז כתבת רוחב בנושא מעל דפי עיתון זה - כתבה שהייתה בבחינת קול קורא במדבר.
בשנים האחרונות שב בניהו והתריע מפני המתרחש במרחב שבין יצהר לחוות גלעד. באמצעות חשבון הטוויטר של הפורום חשף סיורי תכנון של בכירי הרשות הפלסטינית, בנייה ערבית שהוקמה על אתרים ארכיאולוגיים וגל פלישות שהלך והתרחב בהתמדה.
כאשר קיבלנו, לפני כשנה, במִנהלת גבעות החזית החלטה להתחיל להבקיע פנימה אל תוך הגושים הגדולים שנותרו ריקים מנוכחות יהודית, עלה מיד מרחב נחל קנה המזרחי כיעד בעל עדיפות ראשונה.
לאחר סדרת סיורים בשטח החלטנו להוציא ראש חץ מיצהר, שיתקדם בהדרגה אל עומק המרחב.
הנקודה הראשונה הוקמה במורדות המערביים של היישוב, סמוך לכביש עצירה-עוריף, וזכתה לשם "מבוא קנה".
את הנקודה איישה משפחת רום החלוצה, שעברה מגבעת שדה יונתן שבבנימין אל המשימה החדשה, ואליה הצטרף גרעין של בחורים נחושים.
הערבים שלאורך הציר הביטו בתדהמה בימים הראשונים למראה רועה צאן יהודי החוצה את הכביש עם עדרו, אולם עד מהרה התרגלו לנוכחותו ולא העזו לעשות דבר.
במקביל עלתה משפחת סביר לנקודה נוספת, שהחלה להבקיע מכיוון חוות גלעד. המקום נקרא "גבעת ידידיה", על שמו של לוחם צה"ל ידידיה אליהו הי"ד.
במשך שלושה חודשים רעה עדר הצאן של מבוא קנה בקצהו של הנחל וכבש ברגליו דונם אחר דונם.
בתחילת החורף הגיע הזמן לעבור לשלב הבא.
משפחה אחרת נקראה להחליף את משפחת רום בניהול מבוא קנה, ואילו משפחת רום דילגה קדימה אל ההר הבא, עמוק יותר בשטח. על כיפה סלעית קטנה המשקיפה אל הנחל, במרחק של כשלושה קילומטרים מנקודת האם, תקעה את היתד הראשונה. המקום נקרא "צאן אביעזר", על שם מיקומו בנחלת אביעזר, מראשי משפחות שבט מנשה.
כדי לפרוץ את הדרך הראשונה למקום נדרשו כמה ימי עבודה של מחפרון ושופל, וגם לאחר מכן ניתן היה להגיע אליו רק ברכב שטח. תשתית מים כמובן לא הייתה, ועל חשמל אפשר היה רק לחלום.
ואז הגיע החורף במלוא עוצמתו.
הוואדי, שמאות מטרים ממנו התפתל בסמוך לתוואי הנחל, התמלא מים ועלה על גדותיו. רכבי השטח של הגבעה שבקו חיים בזה אחר זה בניסיונם לצלוח את המעבר. תחילה הטנדר, אחריו הריינג'ר, ולבסוף גם ג'יפ הגיבוי שהובא במיוחד.
כל נסיעה למכולת הפכה למבצע של ממש, ותושבי הגבעה נאלצו להשלים עם העובדה שבימי סערה הם מנותקים לחלוטין מהיישוב ולהיערך לכך מראש.
במשך חודשים ארוכים עמדה הגבעה בתנאי חורף קשים, אך לא נשברה.
וכמו כל קושי, גם כאן הפציע בסופו של דבר האור.
דרך מעט טובה יותר נסללה בזכות התגייסותם של מאות יהודים שתרמו מכספם. אוהל המגורים הדולף הוחלף במבנה יביל ראוי, ושלוש משפחות נוספות הצטרפו לגרעין ההתיישבות.
בתוך חודשים ספורים הפכה הגבעה לעובדה מוגמרת בשטח, וחוללה שינוי דרמטי במצב הביטחוני בנחל קנה.
יהודים שבו לטייל באזור. טיולי טרקטורונים שחצו את המרחב כולו הפכו לשגרה, וגם מערכת הביטחון החלה לשתף פעולה עם תושבי הגבעה בטיפול במפגעים סביבתיים שפעלו במשך שנים בחסות ההפקרות.
מיצהר החל להיווצר רצף משמעותי אל תוך הנחל, וכך גם מחוות גלעד. אולם עדיין נותרו כחמישה קילומטרים עד להשלמת הרצף המשולש - עמנואל, יצהר וחוות גלעד - מהלך שהיה מסכל באופן מלא את תוכניתו של ערפאת.
ברשות הפלסטינית, כך נראה, הבינו היטב את המהלך המתגבש, והאיצו את ניסיונות ההשתלטות על הרכס שנותר ביניהם.
תושבי הגבעות במרחב נחל קנה המזרחי התריעו בשבועות האחרונים כי קצב ההשתלטות הערבית עלול להקשות בעתיד על השלמת הרצף, ויחד עם פעילים נוספים עקבו מדי יום אחר התרחבות הפלישות.
בתשעה באב, לאחר שסיימו לכבות שריפה שפרצה בעקבות הצתה ערבית, הזהיר בניהו מלט את עוז יהודה רום מצאן אביעזר מפני הפעילות המואצת של הרשות הפלסטינית סמוך לגבעה.
"צריך להעלות בהקדם שתי נקודות קדימה כדי לעצור את זה", אמר לו. "אם נחכה עוד קצת, עלול להיות מאוחר מדי."
רום הסכים עמו, והשניים נפרדו לאחר שקבעו לשוחח שוב בימים הקרובים ולבחון כיצד ניתן להאיץ את המהלך. פחות מיממה לאחר מכן נפל בניהו, כשקפץ להגן על קבוצת מטיילים שהותקפה.
הקבוצה צעדה ברכס סלע ונלכדה בידי פורעים ערבים שיצאו מבין המבנים החדשים שגלשו לעבר הציר.
סמוך למסגד החדש, שממנו התריע בניהו שוב ושוב, המטירו המחבלים אבנים לעבר המטיילים.
בניהו הגיע למקום יחד עם רבש"ץ חוות גלעד. כשהבחין כי החיילים שהגיעו לזירה פועלים, לדבריו, בהיסוס ואינם מבצעים ירי שלדעתו היה נדרש כדי להציל חיים, החליט להסתער קדימה בעצמו.
מחבלי הכפר תל היו מאומנים ונחושים, והאירוע הידרדר במהירות.
בניהו עוד הספיק לירות חמישה כדורים מאקדחו, לחסל אחד מהמחבלים ולפצוע לפחות מחבל נוסף, לפני שהתמוטט והשיב את נשמתו לבוראו בתום קרב הגבורה.
כבר בשעה הראשונה לאחר שהתבררה הבשורה הקשה היה ברור לכולנו מהי צוואתו של בניהו, שנותרה מהדהדת באוויר - השלמת המהלך לסיכול תוכניתו של ערפאת, יימח שמו.
עוד בטרם הסתיימה השבעה, לאחר מרתון של האצת תוכניות, גיוס ציוד והיערכות קדחתנית שניהלנו, עלו לקרקע גרעינים לשתי נקודות החיבור ותקעו יתד בשטח.
לצדן הוקמו לא פחות מעשר נקודות התיישבות נוספות ברחבי האזור, ובהן גם נקודה אחת במקום הפיגוע שבו נפל בניהו הי"ד.
עוד דרך ארוכה ניצבת לפנינו עד שהגבעות הללו יתבססו ויהפכו, בעזרת ה', ליישובי קבע. קשיים רבים עוד צפויים בדרך, וסביר להניח שגם האויב לא יישב בחיבוק ידיים.
אולם את השלב הראשון בניתוק הרצף שביקש ערפאת ליצור בין חלקי המדינה הפלסטינית הצליחו המתיישבים להשיג השבוע, לאחר מאבק ממושך.
נוח על משכבך בשלום, בניהו. קיימנו את צוואתך. וכפי שאמרה אלמנתך בתום השבעה: "במקומך כבר באים אלפי אחרים ללחום, להתיישב ולכבוש עדי עד."