נתחיל במדינת ישראל השבוע. לדעתי האלוף אבי בלוט הוא לא הסיפור. הוא הש"ג.
בצעירותי שמעתי פעם מדרשן משל נפלא: מעשה באדם שהיה צריך להפליג מערבה לכיוון אמריקה. הוא עלה על אונייה, ובהיותו בלב הים התברר לו שהאונייה מפליגה דווקא ליפן שבמזרח העולם.
הוא פרץ בבכי, ואז פיקח אחד הציע לו להתמודד עם המציאות שנוצרה בצורה הטובה ביותר האפשרית. וכך אמר לו: הואיל והספינות בימינו גדולות מאוד, ואתה צריך לנוע מערבה, עשה מה שאתה יכול - לך ברגל על גבי הסיפון לכיוון מערב...
מבלי להתיימר להיות מומחה לענייני צבא וביטחון, אני יכול לקבוע בביטחון שספינת צה"ל, בראשות אייל זמיר והמטכ"ל, ממשיכה לנוע בנתיב האיוולת והסכנה המכונה "הקונספציה". ההוכחה הפשוטה לכך היא שבניגוד למקרים של זיני וגופמן, מינויו של אייל זמיר עבר ללא כל צעקות והפרעות מצד השמאל.
אבי בלוט אוהב את עם ישראל, את ארץ ישראל ואת מיישביה, ורוצה לראות את ידה של ישראל תקיפה. אבל הוא שייך למערכת ומשתדל לפעול בתוכה כמיטב יכולתו למען המטרות הטובות והחשובות. אפשר לקבוע שהצלחתו גדולה בהרבה מזו של האיש שבמשל. כדי שיוכל לסייע לחוות ה"כשרות", הוא חייב לרצות את המערכת באמצעות הרס גבעות "לא כשרות". במקרים מסוימים הוא פועל בתקיפות נגד האויב הערבי, אך במקרים אחרים, בפקודת מפקדיו, הוא נוהג ברפיון.
את הערעור בעניינו של טל ינון הוא בוודאי לא יזם, אלא הגיש בפקודת הרמטכ"ל. לכן היה זה הרמטכ"ל שהגיב במהירות ובתקיפות, בעוד השר הסתפק בהתנצלות רפה. ראש הממשלה שתק.
כלומר, הסיפור האמיתי הוא אייל זמיר מול השר ישראל כ"ץ והממשלה. ומי החזק בין השניים? הווי אומר: הרמטכ"ל זמיר, שבשמיני עצרת הבא אולי שוב לא יעיר את ראש הממשלה ואת שר הביטחון.
מצב דברים כזה אינו חדש. אביא שלוש דוגמאות תנ"כיות.
המקרה הקיצוני הוא של יהוא שר הצבא, שהגיע עם חבורת רוכבים, הרג את יהורם מלך ישראל - ובאותה הזדמנות גם את אחזיה מלך יהודה - והפך בעצמו למלך ישראל (מלכים ב', ט').
דוגמה פחות קיצונית היא איש־בושת בן שאול, שהיה למעשה מלך על הנייר ונתון למרותו של אבנר שר הצבא. כאשר העז לשאול את אבנר בנימוס: "מדוע באת אל פילגש אבי?", ספג נזיפה וקללות, איבד את משענתו, והיה זה רק עניין של זמן עד ששני מתנקשים רצחו אותו על משכבו (שמואל ב', ג').
המקרה השלישי, המתואר אף הוא באותו פרק בספר שמואל, קרוב יותר למציאות שלנו. דוד מלך ישראל - "הגבר הוקם על", "משיח א-לוהי יעקב", אהוב העם - אינו מסוגל לעשות רבות מול יואב בן צרויה, שר הצבא, וביניהם מתקיים מעין מאזן אימה. יואב נאמן לדוד בדרכו. הוא אינו מנסה למרוד או להדיח את המלך, אך משוכנע תמיד שהוא יודע טוב ממנו מה נכון לעשות.
כאשר יואב מכה את אבנר אל החומש בניגוד לרצונו של דוד, המלך קורא ליואב ולכל העם להשתתף בלווייתו של אבנר, אך יואב אינו מגיע. כל שנותר לדוד הוא לקלל את יואב שלא בפניו, "בערוץ 14": "יחולו על ראש יואב ואל ייכרת מבית יואב זב ומצורע". את זה הוא מעז לעשות, אך אין בכוחו להדיח את יואב.
גם בהתמודדות האחרונה בחייו, במרד שבע בן בכרי, מנסה דוד למנות את עמשא לשר הצבא במקום יואב, אך בשטח הוא מגלה שוב את יואב מנהל את העניינים (שמואל ב', כ'). את הדחתו של יואב הוא מותיר ליורשו, שלמה (מלכים א', ב').
הדוגמה התנ"כית מלמדת אותנו להיות מפוכחים. אני מקווה מאוד שהשמאל לא יעלה לשלטון בבחירות הקרובות, אך גם אם תקום ממשלת ימין מאמינה, חזקה ואידאולוגית - דרכנו לא תהיה קלה.
נתפלל שה' ינחה אותנו בדרכי אמת.