אני מאמין גדול בחוות. אני מצדיע למשפחות שנאחזות בקרקע במסירות רבה, שנותנות מקום לנוער אידאליסטי שנרתם למשימה הגדולה.
לדעתי ולדעת רבים, במידה רבה מאוד, בזכותן נבלמה בשנים האחרונות ההשתלטות הפלסטינית החד-צדדית על השטחים הפתוחים, החוות יצרו נוכחות, רציפות ואחיזה בפועל, ובמקומות רבים הפכו ואקום שלטוני למציאות של שליטה בשטח. ועל כך שאפו גדול.
בעיניי, זהו לב העניין, הנוכחות בשטח היא המפתח, ההתמדה, ההליכה היומיומית, הרעייה, ההיכרות עם המרחב והאחיזה העקבית בקרקע ומילוי הוואקום הם הדברים שמייצרים שינוי אמיתי לאורך זמן.
גם טיולים בשטח הם חשובים ונצרכים, הרגלת הערבים למטיילים יהודים הינה חיונית ומתבקשת. כמובן שחיוני וכדאי לתאם או ליידע את הצבא על כל טיול ולא להיכנס מראש למקומות בהם פוטנציאל ההתנגשות גדול.
למיטב בדקתי, כך נהגו גם המארגנים בטיול הסמוך לכפר תל, זו חבורה מנוסה בטיולים ולא היתה בכוונתם להתקוטט וגם לא ללכת בתוך הכפר. הקלות הבלתי נסבלת של חטיפת נשק ופתיחה בירי ע"י המחבל חמורה מאוד. גם ההשתלחות הדי אוטמטית של גורמים שונים והאשמתם כמחרחרי ריב ומדון פסולה וחוטאת לאמת ומבלבלת בין אנשים חפצי חיים שבאו לתמוך בחוות גלעד השרופה ע"י טיול באזור לבין מחבלים שהיאדים מבקשי מוות.
על אף כל זאת, להלן מס עקרונות שצריך לזכור ולהפנים בעיקר בעניני החוות-
1. ההתיישבות בעיקרה הינה עניין ציבורי ולאומי- ההחלטות העניין קשורות בעיקר לדרג המדיני, הנבחר והמחליט (או לכל הפחות לרשות האזורית), אפשר לנסות להשפיע, לדחוף ולאתגר אבל בסוף להיות כפופים להנהגה אחראית שלוקחת בחשבון את כלל השיקולים.
2. הקרבה ללא תמורה- נדרשת מסירות נפש גדולה להיאחזות בקרקע היא לא מקנה לחוואי החלוץ בעלות מוחלטת על כל המקום. הוא בוודאי לא יכול לסחור בקרקעות ובאדמה.
3. כבוד והערכה לכוחות הביטחון- החוואים החלוצים אינם אמורים להתעמת עם צה"ל וכוחות הביטחון הרשמיים בשום מצב. במיוחד שחיילי מילואים שנתקלו בעימותים מול נוער גבעות אנרכיסטי יכולים לשנות את כל דעתם לרעה על כל מפעל ההתיישבות ביו"ש (אני כותב את זה מניסיון מצער וכואב).
4. פעילות בשטחים הפתוחים בלבד- החוואים החלוצים אינם אמורים לפעול בתוך כפרים או מול אזרחים ערבים (למעט מצבי פיקוח נפש מובהקים בלבד), תפקידם הוא יצירת נוכחות, שמירה על המרחב, חיזוק האחיזה בקרקע ותמיכה במשילות, לא ניהול מערכה או אכיפה, ובוודאי לא הפעלת כוח מול אוכלוסייה.
5. מחאה אישית בעלת סיכון- החלטה על מחאה אישית לרבות שביתת רעב היא לגיטימית כל עוד משמעותה והשלכותיה מוטלות על המחליט על כך בלבד, אולם כאשר מטרת המחאה היא לכפות על הציבור או על המדינה להיכנע לדרשותיו באמצעות סיכון חייו וככל שהוא מצפה להתגייסות המונים לטובת גיבוי להחלטתו האישית שאין עליה תמימות דעים, לדעתי, הדבר כבר חורג ממחאה אישית והופך לניסיון להפעיל לחץ באמצעות שיש בה פגיעה מכוונת בחיי אדם ובצורה שלדעתי היא פחות לגיטימית.
משל לאדם שיחליט שהוא מתיישב על דעת עצמו מחוץ לגבולות המדינה (להבדיל ולא, אני לא בהכרח נגד ניסיון להתיישבות בשטחי A ו-B, גם לא כל מי שמתיישב שם הורחק או נעצר) והמדינה תחליט לפנותו והוא ישבות רעב על מימוש זכותו למרות שינתנו לו אופציות מגורים חלופיות בתוך המדינה ובוודאי אם המדינה החליטה לפנותו בגלל פעילות שנויה במחלוקת שהוא לכאורה ביצע על דעת עצמו… האם נתגייס ללחוץ על המדינה להסכים לדרישתו? תחשבו שמחר יגיע מישהו עם דעות הפוכות ויחליט לשבות רעב עד שלא מפנים מישהו מאיזו חווה או את כל החווה… ככה אי אפשר להתנהל.
לצערי, אין להתכחש למציאות, יש גם אלימות בקרב חלק קטן מיושבי הגבעות, יש קבוצה קטנה בעיקר של נוער, הסבורה שכניסה לכפרים לצורכי “הרתעה" ומעשי ונדליזם כלפי רכוש ישיגו תוצאות, יש גם מי שמעניקים לה תמיכה שקטה מתוך מחשבה שבזמן מלחמה נכון להפעיל יד קשה יותר, וש"הצד השני מבין לעיתים רק כוח", זה נכון לעיתים כאסטרטגיה לכוחות הביטחון שנוקטים בשיטה כזו, אבל זו טעות אסטרטגית גדולה שחושבים שזה קשור לפעילות מעשית של החוות בתגי מחיר ועוד מול הערבים, לא זו הדרך לחזק את ההתיישבות, אלא להפך, זהו נתיב שמזיק לה, מסבך אותה ומסכן את הישגיה גם מרחיק את הצבא ומפנה את תשומותיו החשובות להתמודדות מול הנוער האנרכיסטי ולא מול מחבלים.
בנוסף, אדם שעל דעת עצמו הולך לבד או עם חבריו ועושה בכפר הערבי כאוות נפשו, הוא אדם שמתרגל לבצע מעשי אלימות בלתי מרוסנים, שכנראה לא ייעצרו רק מול הכפר, זו נורמה פסולה שמגדלת קבוצת נוער אנרכיסטי ואלים שיפעל באלימות מול כל מי שלדעתו מסכן עקרונות חשובים, לרבות חיילי צה"ל, בעלי תפקידים או אפילו אזרחים מן המניין שחלוקים עליהם בדעותיהם, זו תפיסת עולם פסולה ומגונה מכל וכל.
כרגע זו עדיין קבוצה קטנה ודי שולית, אך ללא טיפול אפקטיבי לרבות שימוש בצווי הרחקה מנהליים שלעיתים נצרכות בלבד, הם הכלי היחיד הקיים (למשל בגלל שהפללה נעשית ע"י חבר שלא יכולים לחשפו), במציאות ביו"ש שבה אכיפת המשטרה די חלשה ונוער אנרכיסטי יכול לנצל זאת לרעה, אפשר וצריך למנוע או להרחיק אותם ממימוש רצונם הלא אחראי. הפגיעה בחיזוק האי לגיטימיות של כלל המתיישבים למול הפגיעה בחופש הפרט של מס' גורמים לא מאוזנים, לעיתים נצרכת וחיונית.
מדינת ישראל מפעילה צבא, כוחות ביטחון ומערכות סיכול שעובדות מסביב לשעון, וברוב המקרים גם משיגות הישגים משמעותיים.
הבעיה המרכזית איננה היעדר כוח צבאי, אלא חולשה של משילות ושל שלטון בשטח הפתוח, לצד תת-אכיפה וטיפול בבנייה ערבית בלתי חוקית ובהשתלטות זוחלת על קרקעות.
כאן מקומן של החוות, הן אינן תחליף לפעילות צה"ל אלא תגבורת לצידה, הן מסייעות ומחזקות את הנוכחות, אבל אינן מחליפות את תפקידו של הכוח הצבאי והריבוני.
יש מי שיאמרו: “כל הערבים מחבלים", ייתכן שחלק גדול מן המרחב רווי עוינות, וכנראה שיש בסיס רחב לתמיכה בטרור, אבל כל עוד אין איום גלוי ומיידי, אסור לנהל מדיניות פרטית, פרטיזנית של אלימות, ונדליזם או פעולה כוחנית כלפי אזרחים גם אם הם עוינים בתפיסתם, אלא רק ע"י כוחות הביטחון. רוב הציבור בישראל מקבל את ההנחה כי כוחות הביטחון הם האמונים על ביטחון התושבים ואין בנקיטת תג מחיר אלים קונצנזוס ציבורי, אין לקחת את החוק לידיים, ובוודאי שהדבר מזין את ההתנגדות הבין-לאומית לכל מפעל ההתיישבות, גם להתנגדות מבית.
מי שמבקש לחזק את ההתיישבות, לחזק את החוות ולחזק את האחיזה היהודית בשטח הרי הוא מבורך, רק שצריך להבין שהדרך היא נוכחות, התמדה, אחריות, משמעת והבנה שאתה חלק ממשהו גדול ולכל אחד יש השפעה חיובית או שלילית על כולם.
פחות רעש, פחות יצר התנגשות, פחות פעולות מזיקות וילדותיות, ויותר אחיזה, משילות, נוכחות, משמעת ציבורית ועבודה ארוכת טווח ובהצלחה לכולנו במשימה החשובה ולעיתים המורכבת הזו.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.