בפתח משרד ראש הממשלה המתינו לנו אמש בני המשפחות השכולות מפורום הגבורה ומפגינים מודאגים נוספים. "שברנו חופשה בצפון ובאנו", סיפרה ענבל פיטוסי, אמו של גיבור ישראל ישי הי"ד, והוסיפה: "שמענו על מפת הדרכים והבנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד".
באמת שאין לי מילים לבטא את עומק התודה שאני חבה לאנשים המופלאים הללו, שפעם אחר פעם מתייצבים מולנו ולצידנו, כדי לחזק ולהבטיח שלא נתעה בדרך. "זו לא מפת דרכים, זו מפת דמים", אמר איציק, אביו של ישי, וידעתי כמה הוא צודק.
מסמך "מפת הדרכים", שפרסמה "מועצת השלום" בדיוק לפני שבוע, רומס ברגל גסה את האלמנט החיובי היחיד בתוכנית טראמפ לעזה: המטרה הרשמית של פירוק חמאס מנשקו, פירוז עזה והסרת כל איום ממנה כלפי ישראל. מטרה חשובה זו, שלמענה שלחנו את חיילינו להילחם, הוגדרה על ידי הקבינט שלנו כמטרת העל של המלחמה, ואומצה לתוך תוכנית טראמפ ואף לתוך החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. לפי כל המסמכים וההצהרות עד כה, היה ברור שהצלחנו להביא לקונצנזוס בינלאומי בדבר הצורך לפרז את עזה.
והנה, ב"מפת הדרכים" החדשה, שגובשה על ידי "המתווכות האובייקטיביות" טורקיה, קטאר ומצרים, עוות המונח "פירוז" ללא הכר: הנשק לא יוצא מהרצועה, גם לא יושמד, אלא רק יעבור מיד ליד, ולידיים "פלסטיניות" בלבד. זה לא פירוז, זו אחיזת עיניים. וכמו שאמר איציק: זו לא מפת דרכים, אלא מפת דמים.
ולאילו ידיים "פלסטיניות" יגיע הנשק הזה? ובכן, "מפת הדרכים" מדגישה שכל הגורמים השלטוניים ב"עזה החדשה" יפעלו לפי החוק הפלסטיני. כן, כן, אותו חוק של הרשות הפלסטינית, שאין בו שום איסור על רצח יהודים או על פיגועים נגד מדינת ישראל. אדרבה, מי שמבצע פעולות כאלה מקבל תגמולים כספיים הקבועים בחוק - ממש חוק: חוק מס' 19 של הרש"פ. חוק אנטישמי כזה, שלא היה כדוגמתו מאז חוקי נירנברג של גרמניה הנאצית, מתוכנן להיכנס לתעודת הלידה של הרשות שתשלוט בעזה. כך מייצרת "מפת הדרכים" בעזה רשות פלסטינית חמושה בנשק שובר שוויון, ומצוידת במערכת חוקים שתעודד את תושביה להשתמש בנשק הזה נגדנו. מפת דמים, כבר אמרנו?
"מפת הדרכים" לא מסתפקת בכך. היא מסדרת גם תקציבים נוספים לחמאס: עשרות אלפי מחבלי ופקידי חמאס, שלא יוכלו להיקלט למנגנוני הרשות החדשה, יקבלו פנסיה לכל החיים, והפעם מקופת "מועצת השלום". גם הם מרוויחים, וגם חמאס מרוויח חיסכון נאה לקופתו, שבוודאי ינוצל למטרות חיוביות בלבד.
זוכרים את ההתחייבות שעזה תפורז "בדרך הטובה או בדרך הרעה"? ובכן, כוח הייצוב הבינלאומי, שנועד לבצע את הפירוז הזה, נעקר מתפקידו ומסמכויותיו על ידי "מפת הדרכים", הקובעת במפורש שהוא "לא יבצע משימות שיטור או משימות הקשורות לחברה הפלסטינית", ותחת זאת יופעל הכוח כדי "לפקח על עמידת כל הצדדים בהפסקת האש" - כלומר, לכבול את ידי צה"ל. הנתון הדרמטי הזה על השינוי בתפקידו של הכוח הועבר לעיונה של ישראל רק לאחר שהקבינט הצביע בעד הכנסתו לרצועה.
מפת הדרכים רומסת ברגל גסה את ההתחייבויות שלפיהן כל שיקום יהיה תלוי בפירוז מלא של הרצועה, וכך גם כל נסיגה של צה"ל. היא מזלזלת זלזול עמוק בצורכי הביטחון של ישראל ובהבטחות המפורשות שניתנו לנו בנושאים אלה, והיא מציבה כמפקחות על ההתקדמות בה את אותן מדינות שהסברנו שוב ושוב שבשום אופן לא יוכלו לקחת חלק בתהליך: טורקיה וקטאר.
חשוב להדגיש: הבעיה לא מתחילה במפת הדרכים. תוכנית טראמפ כשלעצמה מסוכנת בעיניי ואף פסולה מלכתחילה, גם משום שהיא מתייחסת לעזה כשטח "פלסטיני", ומייעדת אותה לתושבים העזתים ש"סבלו מספיק" (כך לשון התוכנית), תוך התעלמות מזכותנו שלנו על חבל עזה, וגם מן העובדה שאנחנו אלה שסבלנו, ולא להפך. היא פסולה בעיניי בשל הרציונל הלא-רציונלי שלה, שנותן סיכוי לדה-רדיקליזציה של ערביי עזה, שינקו שנאת ישראל עם חלב אמם, ובשל עצם הרעיון לשקם את עזה לטובת חלאות אדם שצהלו וחילקו ממתקים למראה חטופינו האומללים, במקום לטובת תושביה שהוגלו ממנה לפני 21 שנה כדי לתת "סיכוי לשלום", ומתגעגעים אליה עד היום. היא מסוכנת משום שהיא משאירה יותר מדי פרצות שיאפשרו שיקום צבאי תוך כדי השיקום האזרחי, והיא פסולה משום שהיא מתכננת כיעד סופי מדינה פלסטינית (למרות שהיא מתנה את הקמתה בתנאים שלעולם לא ימומשו). מכל הסיבות הללו הצבענו נגד התוכנית.
אבל מכיוון שהתוכנית הזו מלאה "חורים יותר מגבינה", ומרובת אזורים עמומים, נשארנו כדי להשגיח על אופן המימוש שלה, לייצר את הקווים האדומים של ישראל, ולוודא שבכל צומת ובכל "חור" שכזה, התרגום לא יהיה לרעתנו אלא לטובתנו. תפקידנו לוודא שהיעד של פירוז עזה נשמר ולא נמחק, שההבטחה שלפיה אם חמאס לא יתפרק מנשקו מרצון - אנחנו נעשה זאת בדרכנו ובכוחותינו - אכן מתממשת, ושחמאס אכן יחוסל סופית. וגם שהנוכחות שלנו ברוב שטח הרצועה נמשכת, מתהדקת, מעמיקה ואף מתרחבת, ובשום אופן אינה מצטמצמת. נשארנו כדי למנוע כל גלישה וכל הידרדרות, בדיוק מהסוג הזה של "מפת הדרכים".
זו הסיבה שנזעקנו, שהתרענו ועמדנו מלוא קומתנו אל מול "מפת הדרכים" המסוכנת הזו. את המפה הזו אסור לקבל. אדרבה, חובה להוקיע אותה, להודיע בפומבי שלא נקבלנה, ולהימנע מכל צעד שעלול להתפרש כהכרה בה. גם על ההסכם שיאפשר את הכנסת הכוח הרב-לאומי לעזה אסור לחתום. לאחר שכל מהותו ותפקידו של הכוח הזה שונו באופן דרמטי באותה "מפת דרכים", שאינה אלא מפת דמים, צריך להימנע מכל צעד שיאפשר את כניסתו לרצועה.
"כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה". "לילה? והלא ביום יצאו", שואל רש"י, ומשיב: "אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר: 'ויקרא למשה ולאהרן לילה'". גם אם בפועל יציאת מצרים התבצעה "בעצם היום הזה", בעיצומו של יום, הרשות הרשמית ניתנה בלילה, והלילה הוא שייזכר לדורות. כי אכן כך מתנהלת היסטוריית העמים: אין הפעולה נקראת אלא על שם הרגע שבו התקבלה ההחלטה וניתנה הרשות מאת בעל הסמכות.
אף אנו, בעלי הסמכות מטעם מדינת ישראל, שישבנו בלילה האחרון שעות ארוכות לדון באותם מסמכים, חייבים להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו. עכשיו זה הלילה שלנו. אנו עומדים בדיוק בצומת שבו עלינו לקבל את ההחלטות הרשמיות שיקבעו את עתידה של מדינתנו. כל המעשים יהיו כפופים להחלטות הרשמיות שלנו: לאשר או לא לאשר? לחתום או לא לחתום? זו האחריות שלנו. נעשה הכול כדי לעמוד בה.