פרשתנו פותחת במילה 'רְאֵה' ומסיימת במילה 'יֵרָאֶה'. היא פותחת בפסוק: "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה" (דברים יא, כו), ומסיימת בשרטוט מצוות העלייה לרגל: "שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר... וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה' רֵיקָֽם" (דברים טז, טז). במאמר זה ננסה להבין את הקשר בין שתי הרְאִיות הללו.
ב. המילה 'רְאֵה' כשלעצמה מעלה מספר שאלות שעל חלקן עומד אור החיים הקדוש. ראשית, למה נקטה התורה בלשון ראייה ולא בלשון שמיעה או ידיעה (כמו ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל")? אותה שאלה עולה גם בפרשת ניצבים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע". למה לשון ראייה? וכי הברכה והקללה, הטוב והרע, הם דברים הנראים לעיניים? האם הם מוחשיים וויזואליים? גם בפרשת 'בשלח' מצינו לשון זו: "ראוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת", ולמה לא נעשה שם שימוש במילה 'דְּעוּ' או 'שִׁמְעוּ'? שאלה נוספת עולה למקרא המילה השנייה בפסוק, 'אָנֹכִי': על פניו היא מיותרת, שהרי גם בלעדיה ניתן היה להבין את המאמר היטב.
ג. אמנם חז"ל אמרו: "אינה דומה שמיעה לראייה" (מכילתא; בבלי, יבמות סה:). לכל חוש מעלות ומגרעות משלו. כשאדם רואה דבר בעיניו, הרושם והוודאות שנוצרים אצלו אינם ניתנים להשוואה לשמיעה מפי אחרים. משום כך עדים מעידים רק על מה שראו עיניהם ולא על מה ששמעו, שעדות שמיעה פסולה ואינה קבילה. אך ישנן דרגות בראייה: לעיתים הראייה היא רגעית ושטחית, ודווקא בחוש השמיעה ישנו תהליך עומק ופנימיות המצריך הקשבה, סבלנות והפנמה - כדוגמת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".
מאידך גיסא, הראייה - אף אם היא שטחית קמעא - מביאה לידי זכירה, כפי שמצינו בפרשת ציצית: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כׇּל־מִצְוֺת ה'". הראייה גם מעוררת את הרואה להטות אוזן ולשמוע. לכן, מיד לאחר "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה", אומרת התורה: "אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת ה' אֱלֹקיכֶם".
ד. בטרם נתייחס לדרגות השונות בראייה, נביא את דברי בעל 'נתיבות שלום', האומר (בעקבות בעל הטורים) שיש לקרוא את המילה 'רְאֵה' בצמוד למילה 'אָנֹכִי' שבאותה בעקבותיה: "רְאֵה אָנֹכִי" - רמז ומכוון למעמד הר סיני ולדיבור "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ" שבעשרת הדיברות. כידוע, במתן תורה "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת" - ראו את הנשמע. חז"ל במכילתא דרשו על כך: "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה".
במעמד נשגב זה התאחדו חושי הראייה והשמיעה כאחד; לא היו אלה קולות ככל הקולות הנשמעים בעולם, אלא קולות הנראים מפי הגבורה. לכן גם בשמחת תורה אנו אומרים: "אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", ולכן מזהירה התורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ... פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ" - שראו את הקולות.
ה. בדומה לכך מסביר אור החיים הקדוש: 'רְאֵה' - כי אותו שקרא ואמר לכם 'אָנֹכִי' בעשרת הדיברות, הוא הנותן לפניכם ברכה וקללה. איחוד החושים ברגע זה של מתן תורה מסמל את ביטול הפער בין הראייה, המייצגת את העולם החומרי והמוחשי, לבין השמיעה, המייצגת את הדיבור האלוהי. במעמד זה הפכה המציאות הרוחנית לברורה ומוחשית, בדיוק כמו עצם הנצפה בעין בשר.
ו. אך עדיין קשה: למה נקט הכתוב בלשון יחיד ("רְאֵה"), ואחר כך עבר ללשון רבים ("אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם")? על כך עונה אור החיים: 'רְאֵה' נאמר בלשון יחיד מפני שביחס לערך דבר זה כולם שווים כאחד, גדול כקטן - לדעת כי ה' הוא הנותן לפניהם את הברכה והקללה.
הטור בפירושו הארוך מסביר באופן דומה: הכתוב משתמש בלשון יחיד כאילו ה' מדבר עם כל אחד ואחד באופן פרטי, על אף שהוא מהווה חלק מהציבור, ולכן המשיך בלשון רבים. האלשיך מוסיף שדיבר בלשון יחיד כמו ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", ומטעם זה לא נאמר 'אלוקיכם'. הגר"א (הגאון מווילנה) מסביר כי סיבת לשון היחיד ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ" נובעת מהעובדה שכל העם היה מאוחד - כאיש אחד בלב אחד.
ז. ה'כלי יקר' מוסיף פנינה מיוחדת ללשון היחיד של המילה 'רְאֵה' כפנייה לכל יחיד ויחיד, לצד 'לפניכם' המכוון לרבים: יסוד הדבר בדברי חז"ל (קידושין מ:), ש"לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצווה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". מעתה, הכל תלוי ביחיד! לכך הפנייה היא אל כל יחיד ויחיד: 'רְאֵה' - שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו משפיעים על כולכם ('לפניכם'). עניין זה הובא דווקא בפרשה זו המדברת על מעמד הר גריזים והר עיבל, שכן שם נעשו כל ישראל ערבים זה לזה, ומכוח הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד.
ח. בטרם ניגש לדרגות הראייה השונות, נזכיר את דברי הספורנו, המסביר מהי הראייה המיוחדת שבה מצווה האדם להתבונן. ראייה זו טמונה במילה 'רְאֵה' - הביטה וראה את הנהגת ה' כלפיך, שלא יהיה עניינך על אופן בינוני כפי שהוא המנהג בשאר האומות; כי אמנם "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", והם שני הקצוות. הברכה היא הצלחה למעלה מן המספיק, והקללה היא מארה המחסרת מן המספיק, ושניהם "לפניכם" להשיג כפי מה שתבחרו. שים לבך לזאת: אני נותן לך רק ברכה או קללה, ולא מצב בינוני כאומות העולם הנמצאות תחת המזלות והכוכבים. וזהו שאמרו חז"ל (מגילה טז.): "נמשלו ישראל לעפר ונמשלו לכוכבים - כשהם יורדים, יורדים עד עפר; כשהם עולים, עולים עד לכוכבים".
ט. כשניגשים לאופטומטריסט לבדיקת ראייה, הוא יודע לאבחן את כושר הראייה של הנבדק ולהתאים לו את המשקפיים הנכונים. כך גם בראייה הרוחנית ישנן מספר דרגות, ומתוך הבחנה זו נגיע ל'ראייה' המופיעה בסוף הפרשה.
י. דרגה אחת היא הראייה החומרית - היכרות עם המציאות הגשמית. מכוחה מעיד עד הכשר לעדות, ועל פיה נפסק "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבא בתרא קלא.). אך זוהי ראייה שטמונה בה סכנה, כפי שאנו אומרים בקריאת שמע: "וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", שהרי "העין רואה והלב חומד" (רש"י, במדבר טו, לט). יש הרואים רק ראייה חומרית, בחינת "עם הדומה לחמור".
אומר המדרש על הפסוק "וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק": אמר אברהם ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: רואה אני הר נאה ומשובח וענן קשור עליו. אמר לנערים: רואים אתם כלום? אמרו לו: אין אנו רואים כלום אלא מדברות. אמר להם: שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור! מה החמור אינו רואה, אף אתם אינכם רואים. שבו לכם פה ואני והנער נלכה עד כה - עד מה שטיפח לי הקב"ה: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".
יא. דרגה גבוהה יותר היא 'ראיית הלב', כזו של אברהם ויצחק. כיוצא בה מצינו בפניית רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (אבות פרק ב): "צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם". אמר רבי אליעזר: "עין טובה". ה'ראייה' כאן אינה ראייה פיזיולוגית, אלא ראייה מתוך התבוננות שכלית, בכוח המחשבה והתבונה - מהי הדרך הטובה בעבודת ה'.
וכדברי שלמה המלך בקהלת: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חׇכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז), וכדברי ירמיהו: "וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו כ, יב). תלמידיו של אברהם אבינו מתאפיינים באותה 'עין טובה' (אבות פרק ה) - אין מדובר באיכות ראייה פיזית, אלא בזווית ראייה מחשבתית: היכולת לראות את הטוב בזולת, לפרגן ולהסתפק במה שיש. מאידך, נגיעה אישית עלולה לעוות את 'ראיית הלב', כדוגמת השוחד המעוור עיני חכמים ומונע מהשכל לראות את האמת כהווייתה.
יב. למבקש לראות טוב אומר דוד המלך בתהילים: "מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהילים לד, יג). על החפץ בחיים לראות את הטוב בכל דבר - לראות את חצי הכוס המלאה ואת הניסים הסובבים את עם ישראל. ולשם כך: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב" - ואז יהיה טוב! זהו תשדיר שירות לחפץ בחיים: ראה טוב! כי"טוֹב־עַיִן הוּא יְבֹרָךְ"[משלי כב,ט].
"נצור לשונך מרע" - אומר הרלב"ג: שלא תדבר רע בבני אדם; "ושפתיך מדבר מרמה" - שלא תדבר אחד בפה ואחד בלב. והמלבי"ם מסביר שנזירי הגויים פירשו את עצמם מהעולם מפני שמאסו בחיים או בטובת העולם, ובחרו בחיי צער; אבל אני (דוד) אלמד יראת ה' את החפץ בחיים האוהב ימים לראות טוב, כך שיוכל לחיות חיי הצלחה וטוב - כי יראת ה' אינה מבקשת מן האדם שיפרוש לגמרי מן היישוב, אלא רק "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע".
יג. דרגה מעל ראיית הלב היא ראיית הקודש והגילוי הרוחני - רוח הקודש והנבואה, שאף בהן ישנן מדרגות דוגמת אספקלריה שאינה מאירה, ומעליה אספקלריה המאירה. הראשונה מלווה במשלים, בחידות ובדמיון; ואילו המאירה היא דרגת הראייה הייחודית של משה רבנו - "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) - ראייה בהירה, ישירה, ללא משלים וללא מסכים מבדילים.
ו. ראייה מיוחדת נוספת הייתה קיימת בעבר, ובעזרת ה' תתחדש עלינו במהרה - ה'ראייה' בעלייה לרגל, "ראיית פני השכינה" החותמת את פרשתנו: "שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר... וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה' רֵיקָֽם" (דברים טז, טז). דרשו חז"ל במסכת חגיגה (ב.) על הכפילות בקריאה והגייה של התיבה 'יראה/יֵרָאֶה': "כדרך שבא לראות - כך בא ליראות". ואומרת הגמרא בסוכה (נא.): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו". הראייה במקדש אינה רק כניסה פיזית של האדם, אלא מפגש הדדי. הראייה של העולה לרגל היא דרגה של חוויה רוחנית שבה האדם חש כי הוא עומד לפני השכינה וזוכה להארת פנים. משום כך הכל חייבים בראייה.
טו. הפרשה פותחת אפוא ב"רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה". אין זו ראייה פיזית, אלא ראייה מתוך התבוננות שכלית להבנת רצון ה' ולשמירת חוקיו בלב שלם. לא בכדי רְאִיָּה ויִרְאָה מורכבות מאותן האותיות - היראה מאפשרת לאדם להתרחק מהראייה החומרית ולהעפיל אל הראייה השכלית. הפרשה מסיימת בכך ששלוש פעמים בשנה עולה איש ישראל לרגל להר הבית שבירושלים: "וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה' רֵיקָֽם".
מלבד קרבן הראייה, יעמוד האדם לפני קונו ויחשוב: האם ב'סמסטר' האחרון, בין רגל לרגל, מילא את שליחותו בעולם הזה, או שמא הגיע 'ריקם'? האם הוא יודע לכייל את אורחותיו, וכדרך שבא לראות - כך הוא בא ליראות? ייתן ה' ונזכה לראות ולהיראות עין בעין בשוב ה' ציון!
לע"נ הרב הלל פלסר זצ"ל ראש ת"ת וישיבת מורשה ומייסדה במלאת ארבע שנים לפטירתו