אשת החינוך אילנה לדרר הלכה לעולמה בשבת האחרונה בגיל 95. במשך שנים הקדישה את חייה לחינוך, בין היתר במוסדות נעם, והותירה אחריה חמישה ילדים, נכדים ונינים רבים. חתנה הוא הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת ההסדר הר עציון.
לדרר נולדה באוסטריה ועלתה כילדה קטנה לארץ ישראל סמוך לשואה, במהלך שהציל את חייה. רבים מבני משפחתה שנותרו באירופה נספו, ואת זכרם נשאה עמה לאורך כל חייה.
מדי ערב שבת, בעת הדלקת הנרות, נהגה להדליק לצד הנרות עבור ילדיה ומשפחתה גם נרות נוספים לזכר בני משפחתה שנרצחו באירופה ולא זכו לראות דור המשך. כך הפכה הדלקת הנרות השבועית גם למעמד של זיכרון משפחתי.
בארץ הייתה לדרר לאשת חינוך ולאורך שנים חינכה דורות של תלמידים מתוך תחושת שליחות. את דרכה החינוכית החלה בבית מזמיל, המשיכה ברוממה ב"נחשון", לאחר מכן בנעם בנות ובהמשך גם בעיר העתיקה.
לצד עבודתה החינוכית הייתה לדרר תזונאית ורפלקסולוגית מומחית. לאורך השנים טיפלה באנשים רבים במסגרת עיסוקה בתחומים אלה.
אהבתה ללימוד ליוותה אותה כל חייה, והיא שאבה רבות מתורתה של הרבנית נחמה ליבוביץ' והקפידה להמשיך בלימוד תורה קבוע. גם התפילה הייתה חלק מרכזי בשגרת חייה הרוחנית. לדרר הקפידה על שלוש תפילות ביום ועל אמירת תהילים קבועה.
במשפחתה מספרים כי לצד עולמה הרוחני עסקה רבות ביצירה והייתה בעלת כישרון לעבודות יד. היא רקמה תמונות, סרגה, תפרה ויצרה תכשיטים בעצמה, והקפידה גם בלבושה על צניעות. בני משפחתה מתארים אישה מלאת אנרגיה ושמחת חיים, ששמרה על חיוניותה גם בגיל מבוגר. היא המשיכה ללכת לשחות ואף נהגה לצאת בעצמה לקניות בשוק.
במרכז עולמה עמד בעלה נחום, שעמו בנתה בית של תורה, חינוך וחום. היא כתבה עליו ספר שירה, שבו ביטאה את אהבתה וגעגועיה, והעניקה לו את השם "את תהיי שמחה" - אמירה שלו שליוותה אותה ושעל פיה השתדלה לחיות.
לדרר הותירה אחריה גם ספר נוסף ובו סיפורי חייה, שאותם נהגה לספר לבני משפחתה ולמכריה. שני הספרים שהותירה משמרים את סיפור חייה, את זיכרונותיה ואת הקשר העמוק שלה למשפחתה.
