מערכות בחירות נוטות למקד את תשומת הלב בשאלה אחת: מי ראוי להנהיג את המדינה. הדיון הציבורי כולו מתכנס אל זהות המנהיג, אל אישיותו, אל תוכניותיו ואל יכולתו להוביל את המדינה אל מחוץ למשבריה.
אלא שדווקא פרשת השבוע מבקשת להסיט את המבט מן השאלה הזו אל שאלה יסודית ממנה, שכן עוד בטרם היא עוסקת בזהותו של המלך, היא מבקשת לברר מה נדרש מן האדם המבקש להעמיד אותו.
ייתכן שזהו החידוש העמוק ביותר הטמון במצוות המלוכה. התורה איננה אומרת רק: "שום תשים מלך", אלא "שום תשים עליך מלך". עוד לפני שהיא מתארת את דמותו של המנהיג הראוי, היא פונה אל האדם בלשון יחיד, ומזכירה כי הנהגה איננה מתחילה בכס המלוכה אלא באחריות האישית.
לפני שאדם מבקש להעמיד עליו מלך, עליו להיות מסוגל למלוך על עצמו; לפני שהוא מטיל את תקוותיו במנהיג, עליו לשאול האם הוא עצמו נושא באחריות לחייו, למשפחתו, לקהילתו ולעמו.
מתוך נקודת המוצא הזו גם דמותו של המלך מקבלת משמעות שונה לחלוטין. התורה איננה מציגה אותו כמי שנועד לפתור את כל בעיותיו של העם, אלא דווקא כמי שכוחו מוגבל. היא אוסרת עליו להרבות סוסים, נשים וכסף, ומחייבת אותו לשאת עמו ספר תורה כל ימי חייו, כדי להזכיר לו שגם המלך איננו מקור הסמכות אלא כפוף לה. המלוכה איננה באה להחליף את אחריותו של העם, אלא להתקיים בתוכה ומתוכה.
דווקא משום כך מתחדדת אחת השאלות הידועות ביותר במקרא. בפרשת שופטים מצווה התורה על מינוי מלך, ואילו כאשר זקני ישראל מגיעים אל שמואל ומבקשים: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים", משיב הקב"ה: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם." כיצד ייתכן שאותו מוסד שהתורה מצווה עליו מתואר לפתע כביטוי למאיסת מלכות ה'?
דורות של פרשנים עסקו בשאלה זו, אולם ייתכן שהמקרא עצמו מבקש להסיט את מרכז הכובד מן המלוכה אל דבר מה עמוק יותר. כבר בפרשת שופטים התורה יודעת מה עתיד העם לומר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי." היא איננה מתעלמת מן הרצון הזה ואף איננה דוחה אותו, אלא משיבה לו: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו." בכך היא מלמדת שהוויכוח איננו על עצם קיומה של מלוכה, אלא על משמעותה. השאלה איננה אם נכון למנות מלך, אלא איזו תפיסת עולם עומדת בבסיס הבקשה.
גם תשובתו של הקב"ה לשמואל מכוונת לאותו מקום. במקום לדון בבקשת הזקנים עצמה, הוא מחזיר את שמואל ואותנו מאות שנים לאחור: "ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם ממצרים ועד היום הזה." זוהי תשובה מפתיעה, שכן במקום לעסוק בפתרון המוצע, היא מבקשת להתבונן בתהליך שהוליד אותו. בקשת המלוכה איננה אירוע מבודד, אלא חוליה נוספת בדפוס החוזר לאורך תולדותיו של עם ישראל מאז יציאת מצרים.
פעם מתגלם הדפוס הזה בעגל הזהב, פעם במרגלים, פעם בארון הברית, וכעת בבקשת המלוכה. בכל אחת מן התחנות הללו מופיעה אותה נטייה אנושית לחפש גורם חיצוני שיישא באחריות, במקום לשאת בה בעצמו. משום כך גם תשובתו של הקב"ה איננה עוסקת בשאלה אם נחוץ מלך, אלא בשאלה מדוע הגיע העם למקום שבו הוא מבקש למצוא את פתרון משבריו דווקא באמצעות המלך.
נדמה כי גם השיח הציבורי בימינו איננו רחוק מאותו דפוס. מערכות בחירות מטבען מעודדות אותנו להאמין שמנהיג אחד, רפורמה אחת או הכרעה פוליטית אחת יוכלו לפתור בעיות שנבנו במשך שנים רבות. ככל שהמציאות מורכבת יותר, כך גובר הפיתוי להאמין בפתרונות פשוטים, בסיסמאות קצרות וברעיונות שאינם דורשים בירור מעמיק או אחריות אישית. אלא שפעמים רבות דווקא משום כך הם מתגלים כשבריריים, שכן הם מבקשים לטפל בתוצאות בלי להתמודד עם השורשים שמהם צמחו.
כאן מציעה התורה תפיסת עולם שונה בתכלית. היא איננה מתחילה במוסדות אלא באדם, איננה עוסקת תחילה בשאלה כיצד מתקנים את המשבר אלא כיצד הוא נוצר, ואיננה מטילה את מרכז הכובד על המנהיג אלא על החברה שממנה הוא צומח. משום כך גם מצוות המלוכה איננה מסתפקת בקביעת כללים למלך עצמו, אלא פונה בראש ובראשונה אל האדם בלשון יחיד: "שום תשים עליך מלך" - ובכך רומזת כי עוד בטרם מתעצבת ההנהגה, חייבת להתעצב האחריות האישית של מי שמעמיד אותה.
ייתכן שדווקא כאן טמון ההבדל שבין תפיסת המלוכה של התורה לבין זו של "ככל הגויים". תרבויות רבות ביססו את תקוותן על כוחו של השליט ועל יכולתו לעצב לבדו את גורל האומה. התורה, לעומת זאת, איננה שוללת את מוסד המלוכה, אך היא מסרבת לראות בו תחליף לאחריותו של האדם. המלך איננו אמור לשאת את האחריות במקום העם, אלא להנהיג עם שכבר למד לשאת באחריות על עצמו.
משום כך, גם לקראת מערכת בחירות נוספת, נדמה כי השאלה החשובה ביותר איננה רק למי נצביע, אלא איזו תפיסת אזרחות אנחנו מביאים עמנו אל הקלפי. האם אנו מחפשים מנהיג שיפטור אותנו מן האחריות, או מנהיג שיוכל להנהיג חברה הנושאת באחריות על עצמה? האם אנו מצפים שהשינוי יבוא מלמעלה בלבד, או שאנו מבינים כי חברה מתוקנת איננה צומחת מן השלטון אל האזרחים, אלא מן האזרחים אל השלטון.
ייתכן שזו משמעותה העמוקה של מצוות המלוכה. עוד לפני שהתורה מעצבת את דמותו של המלך, היא מבקשת לעצב את דמותו של האדם, משום שגם המנהיג הראוי ביותר לא יוכל לבנות חברה שאיננה מוכנה לשאת באחריות על עצמה, ואילו חברה של יחידים היודעים למלוך על עצמם תדע גם להצמיח מתוכה הנהגה הראויה למלוך עליה.
הכותבת היא מנהלת קשרי החוץ של תנועת נצח ישראל. בכתיבתה היא עוסקת בשאלות של זהות לאומית, דמוקרטיה, מחשבה יהודית והחברה הישראלית.