כואב לשמוע מילואימניק שאומר אחרי מאות ימים: אני לא בא יותר. או משפחה שמחליטה שאחרי כל מה שעברנו כאן, היא אורזת ועוברת לחו"ל. מצד אחד אפשר להבין את הקושי שלהם. כמה אפשר לדרוש מאדם אחד, ממשפחה אחת, מעסק אחד? כמה זמן אפשר לחיות כשהחיים הפרטיים נדחקים שוב ושוב הצידה? מצד שני, קשה שלא להרגיש גם משהו אחר. דווקא עכשיו? דווקא כשכל כך צריך אנשים שיישארו, שישרתו, שיבנו כאן את החיים שלהם?
יש תחושה ציבורית שלפעמים מתומצתת במשפט חד וחריף: יאללה, נסתדר בלעדיכם. הצבא ימצא מישהו אחר, משפחות אחרות יישארו, מדינת ישראל לא תלויה באדם אחד. אבל מה בעצם אנחנו אומרים במשפט הזה? האם זו אמונה בריאה בכך שהסיפור שלנו גדול מכל אחד מאיתנו, או דרך קלה מדי לסגור את הדלת אחרי מי שבוחר לצאת ממנו? באופן מפתיע, כמעט בדיוק את המתח הזה אפשר למצוא בדברים שמרדכי אומר לאסתר ברגע המכריע של המגילה.
אחרי שמרדכי שומע על גזירת המן הוא דורש מאסתר לפעול ולהשפיע על המלך, אבל הטיעון שבו הוא משתמש מפתיע מאוד. הוא לא אומר לה: אם לא תיכנסי אל המלך, כולנו אבודים. להפך. הוא אומר לה במפורש: "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (אסתר ד', יד). אנחנו נסתדר בלעדייך. מרדכי מאמין שהקיום של עם ישראל לא תלוי באסתר, לא במעמד שלה ולא באומץ שלה. אם היא לא תפעל, הקב"ה ימצא דרך אחרת להציל את עמו. זו אמירה אמונית עמוקה: אף אדם הוא לא השליח היחיד של הקב"ה, ואף אחד מאיתנו לא מחזיק את הגורל של עם ישראל על הכתפיים. ההצלה לא תלויה בך.
אבל מרדכי לא מסיק מזה שאסתר מיותרת. בדיוק להפך. באותה נשימה הוא מוסיף: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (ד', יד). הקב"ה יכול להסתדר בלעדייך, אז השאלה היא לא מה יקרה לעם ישראל אם לא תפעלי, אלא מה המקום שלך בתוך הסיפור של עם ישראל. אולי כל הדרך שעברת, וכל המקום שאליו הגעת, נועדו כדי שתהיי עכשיו חלק מן ההצלה. כנראה שלתוכנית הא-להית יש גם תוכנית חלופית אם יהיה צריך, אבל אולי עדיף שלא נזדקק לתוכנית החלופית? מרדכי אומר לאסתר שני דברים ביחד: אנחנו נסתדר גם בלעדייך, אבל אנחנו ממש לא רוצים להסתדר בלעדייך. הסיפור הא־לוהי גדול מכל אדם יחיד, ובכל זאת לכל אדם יש הזדמנות לבחור אם לצפות בהתרחשות מבחוץ, או להיכנס פנימה ולהיות אחד האנשים שדרכם הוא מתרחש.
מרדכי אמנם דורש מאסתר לבחור להיות חלק מהסיפור, אבל הסיפור לא מסתיים בכך שהוא מטיל עליה את האחריות והולך הביתה. התגובה של אסתר היא: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... וְצוּמוּ עָלַי" (ד', טז). אפשר לשמוע בבקשה שלה גם תביעה: אם אתם מבקשים ממני להיכנס אל המלך ולסכן את החיים שלי בשבילכם, תהיו איתי. אל תשאירו אותי לבד במשימה. אולי זה חלק חשוב מהאחריות שלנו גם היום. קל לומר למילואימניק שחוק: אנחנו צריכים אותך לעוד סבב. קל לומר למשפחה ששוקלת לעזוב: דווקא עכשיו צריך להישאר ולבנות כאן. השאלה הקשה יותר היא מה האחריות שלנו. מה אנחנו עושים כדי שהם יוכלו להמשיך להיות חלק. האם מי שיוצא שוב למילואים מרגיש שהחברה באמת חולקת איתו את המחיר? האם המשפחה שמתלבטת אם לבנות כאן את העתיד שלה מרגישה שכולנו בונים ביחד מקום שהיא תרצה לבנות בו את העתיד הזה?
כי "נסתדר בלעדיכם" זה נכון, אבל הוא לא יכול להיות האידיאל שלנו. האמונה מלמדת אותנו שעם ישראל גדול מכל אחד מאיתנו, ושגם אם שליח אחד לא יוכל למלא את תפקידו, רווח והצלה יעמדו ממקום אחר. אבל דווקא הידיעה הזאת אמורה לשחרר אותנו מן הכעס ולהחזיר אותנו לאחריות. במקום להפטיר אחרי מי שנשחק או מתרחק שהוא מיותר, ללגלג אחריו "נפולת של נמושות", אנחנו צריכים לשאול מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהוא ירצה להישאר. לא להחזיק אותו כאן באמצעות האיום שבלעדיו הכול יתמוטט, אלא להזמין אותו מחדש אל תוך הסיפור: אנחנו כנראה נסתדר בלעדיך. אבל אנחנו ממש לא רוצים להסתדר בלעדיך. ואולי האחריות שלנו היא לעשות כל מה שאפשר כדי שגם אתה לא תרצה להסתדר בלעדינו.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מקהלת פרק יב לדניאל פרק ג