באחד המפגשים המשפחתיים לאחרונה, תוך לגימת קפה ואכילת עוגה, אחד הנוכחים זרק לאוויר משפט קטן שעשה רעש גדול: "אתם עושים מילואים בשביל כסף". אני נפגעתי עד עמקי נשמתי.
שלוש שנות שירות קרבי בשריון ועוד 17 שנים במילואים. תמיד מגיע לכל תעסוקה מבצעית, לכל אימון בצאלים, גם ב-40 מעלות חום.
ואיכשהו, דווקא האוכלוסייה הכי תורמת והכי מתנדבת מושמצת על כך שהיא עושה מילואים בשביל בצע כסף.
מאז השביעי באוקטובר, לפני כשלוש שנים, גדודי לוחמים עושים יותר ממאה ימי מילואים בשנה. שבתות, חגים, תנאים לא אידיאליים - כפי שהיו גם בשירות הסדיר. אף אחד לא מגיע כי משעמם לו, אלא כי הוא נקרא בצו להתייצב ולעמוד במשימה: לשמור על המדינה שלנו.
כסף הוא לא הסיבה. לא היה ולא יהיה.
למרות זאת, הראשונים שצריכים לקבל תגמול והערכה הם חיילי המילואים, שעושים ימים ולילות על מדים משום שנקראו לדגל.
וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הנופלים. חיילי מילואים מסרו את נפשם והותירו אחריהם אלמנות ויתומים שימשיכו את חייהם בלעדיהם.
ולגבי הרמאים - תמיד היו ותמיד יהיו, אבל הם אחוז זניח.
ולמי שמעביר ביקורת על המילואימניקים: תשמרו את המילים הרעות לאנשים אחרים. למילואימניקים מגיעות תשבחות ומילים טובות. ואם אתם רוצים לעשות יותר - תתנדבו, בואו להחזיק נשק. חסרים לנו חיילים.
ואנחנו נמשיך להגיע ולעשות, כי זה הדבר הנכון בעת הזו.
הכותב הוא סרן במילואים רב צבאי תושב שדה יעקב