מעטים יודעים שהאישה שמזוהה היום עם העצמה אישית, אמונה ותהליכי צמיחה עברה בעצמה מסע חיים מורכב במיוחד. רחל בולטון, מפתחת שיטת "תעצומות", חוזרת בריאיון אל נקודת ההתחלה - ילדות בקיבוץ יפתח שבגליל, בבית חילוני, כשהתחושה המרכזית שליוותה אותה הייתה שאין לה באמת מקום בעולם.
"אמא שלי הייתה בת 47 כשנולדתי", היא מספרת. "האח הצעיר כבר היה בן 19, ורבים חשבו שלא נכון שאלד. בדיעבד אני מבינה שהחוויה המרכזית של הילדות שלי הייתה היעדר מקום. היום אני מלמדת שכל אדם צריך שלושה דברים - מקום, שייכות ומשמעות - ואני חושבת שהכול התחיל משם".
אחד הסיפורים המטלטלים שהיא משתפת בהם הוא העובדה שבמשך חצי שנה כלל לא היה לה שם.
"אבא שלי רצה לקרוא לי על שם אמא שלו, ואמא שלי רצתה לקרוא לי על שם אמא שלה. הם לא הצליחו להגיע להסכמה, עד שהנושא הגיע לבית המשפט. השופטת כבר החליטה לקרוא לי רינה, אבל בדרך החוצה אבא אמר לאמא: 'בסדר, תקראי לה על שם אמך'. וכך הפכתי לרחל".
אל תחושת הזרות הצטרפו גם שנות ילדות לא פשוטות. "עברתי חרם במשך שנים. ההורים שלי היו מבוגרים מאוד, והייתי צריכה לבנות לעצמי עולם פנימי שישמור עליי. קראתי בלי סוף ספרים, והם היו המקום הבטוח שלי. שם מצאתי נחמה".
למרות שגדלה בבית שלא שמר תורה ומצוות, היא הרגישה שיש בתוכה חיפוש עמוק אחר משמעות. החיפוש הזה הוביל אותה דווקא לתורות המזרח, ומשם - אל היהדות.
"לא חיפשתי להיות דתייה", היא אומרת. "חיפשתי את אלוקים. מאוד אהבתי את הזן בודהיזם ואת השקט שהוא הציע. קראתי את 'סידהרתא' של הרמן הסה, וקינאתי בגיבור שמצא את אלוקים בתוכו. אמרתי לעצמי שגם אני רוצה למצוא את החיבור הזה".
בסופו של דבר מצאה את מה שחיפשה דווקא בעולם התורה. "חזרתי בתשובה לפני חמישים שנה, בתקופה שבה בכלל לא היה מושג כזה 'חוזרים בתשובה'. לא חיפשתי להשתייך למגזר. חיפשתי את הקב"ה. חיפשתי אמת".
אלא שגם לאחר שמצאה את דרכה הרוחנית, המשיכה לבנות קריירה עסקית מרשימה. היא הקימה משרד פרסום שהפך לאחד הגדולים בארץ, העסיק עשרות עובדים וליווה מהחברות המובילות במשק. "היו לי 35 עובדים ו־35 מהלקוחות הגדולים בישראל. זכיתי להשפיע על עולם השיווק, הייתי דירקטורית באפריקה ישראל, ומבחוץ הכול נראה כמו הצלחה גדולה".
ואז, דווקא בשיא ההצלחה, הגיע המשבר ששינה את חייה. "היום אני יודעת שהקב"ה ריחם עליי. הוא לא שבר אותי - הוא הזיז אותי. הוא הראה לי שיש עוד דרך, שיש עוד שליחות שמחכה לי. לכן מכרתי את משרד הפרסום והתחלתי ללמוד אימון, טיפול והתפתחות אישית".
לדבריה, דווקא מתוך אותו משבר נולדה שיטת "תעצומות", המבוססת על ההבנה שהכאב אינו תקלה אלא הזמנה לצמיחה.
"כולנו רוצים לברוח מכאב. אבל ספורטאי יודע שכדי להתחזק הוא חייב לאתגר את השריר. גם הנפש פועלת כך. הכאב לא בא להרוס אותנו - הוא בא לגדל אותנו".
אחד המשפטים המזוהים ביותר עם השיטה שפיתחה הוא: "אף אחד לא נגדנו - כולם בעד עצמם". "אנחנו נוטים לחשוב שאנשים באים להכאיב לנו או להפריע לנו, אבל לרוב הם פשוט עסוקים בעצמם. גם מי שפוגע בנו, לפעמים רק דוחף אותנו לגלות כוחות שלא ידענו שקיימים בנו".
לאורך הריאיון היא חוזרת שוב ושוב לחשיבותה של ההקשבה. "לתת מקום לאדם אחר זה אחד הביטויים העמוקים ביותר של כבוד האדם. כשמישהו בא אליי עם כאב, אני לא חייבת להסכים איתו. אני רק צריכה לתת מקום לכאב שלו. אנשים חוששים להקשיב כי הם חושבים שהקשבה מחייבת הסכמה, אבל אלו שני דברים שונים לגמרי".
גם בנושא הריצוי יש לה תפיסה ברורה. "אנחנו בטוחים שאם נרצה את כולם נקבל אהבה והערכה, אבל זו אשליה. אהבה לא נקנית בריצוי. אדם צריך לדעת את ערכו גם בלי להיות תלוי כל הזמן באישור של אחרים".
כשבולטון נשאלת מהו הרגע שמעניק לה את הסיפוק הגדול ביותר, היא אינה מזכירה את עולם הפרסום או את הישגיה העסקיים.
היא מספרת על אישה שהגיעה לקורס שלה כשהיא בעיצומם של הליכי גירושין. "היא אמרה שתשתתף בזום כי באמצע הקורס היא אמורה לקבל גט. אחרי שהקורס הסתיים היא כתבה לנו שהם חזרו לשלום בית, ביטלו את תיק הגירושין ובמקום להגיע למפגש הסיום נסעו לירח דבש חדש. בשביל רגע כזה - הכול היה שווה".
גם בביתה הפרטי היא מקפידה שלא להפוך את ההצלחה למרכז החיים. "הבן שלי התקשר יום אחד ושאל אם באמת יש עליי ערך בוויקיפדיה. בבית אני לא מדברת על הקריירה שלי. בבית אני אמא, אני סבתא ואני אישה. זה המקום החשוב באמת".
לקראת סיום הריאיון היא מבקשת להשאיר מסר אחד של אמונה. "ויקטור פרנקל לימד שיש גוף, נפש ורוח - והרוח מנצחת. אני רואה את זה אצל לוחמי צה"ל, אצל פצועי המלחמה ואצל אנשים שמתמודדים עם כאב עצום. בסופו של דבר, כשהרוח חזקה - היא זו שמרימה את האדם".
מבחינתה, זה גם סיפורו של עם ישראל. "ניסו להפוך אותנו לקורבנות לאורך כל ההיסטוריה, אבל אנחנו תמיד קמים מחדש. יש בנו חלק אלוק ממעל, והוא זה שנותן לנו את הכוח להמשיך, לצמוח ולהאיר. אי אפשר לפגוש יהודי כבוי. אם אנחנו מחוברים לקב"ה - העיניים שלנו צריכות להאיר".