באמצע החודש שעבר פרצה השריפה בחוות גלעד. אני הגעתי למקום רק במוצאי שבת, אחרי שהאש הגדולה כבר שככה ונשארו בעיקר גחלים, עשן והריסות.
רק כשעמדתי מול המוסך שלי הבנתי את גודל האסון. בתוך שעות נעלם העסק שבניתי במשך שנים - הציוד, כלי העבודה ובעיקר מקור הפרנסה שלי ושל משפחות נוספות.
אני עדיין מתקשה לכתוב את המילים האלה.
אני גר במכורה, ולכן בגלל השבת לא הגעתי למוסך בזמן השריפה. הגעתי רק במוצאי שבת, אחרי שרוב האש כבר כבתה.
לא ראיתי את הלהבות. ראיתי את מה שהן השאירו אחריהן. גחלים, עשן, הריסות וריח כבד של שריפה.
ואז ראיתי את המוסך שלי. המקום שהיה בשבילי הרבה מעבר לעסק.
זה לא היה רק המוסך שלי. במשך שנים המוסך היה חלק מהחיים של אנשים מכל רחבי השומרון.
הגיעו אליו לקוחות מיישובים שונים, משפחות, בעלי עסקים ואנשים שפשוט היו צריכים מקום שאפשר לסמוך עליו כשיש בעיה ברכב.
אבל עם השנים הוא הפך להרבה יותר ממקום שבו מתקנים מכוניות. הוא הפך לבית.
בית עבורי, עבור העובדים שלי ועבור אנשים רבים שהיו נכנסים בשער ומרגישים שהם הגיעו למקום שמכיר אותם, מכיר את הרכב שלהם וחשוב לו באמת לעזור.
ההלוואות לא נשרפו. החשבונות לא נשרפו. רק מקור הפרנסה נשרף - עזרו לנו להקים אותו מחדש>>>
מאחורי המוסך עמדו גם עובדים ומשפחות. אנשים שקמו בכל בוקר לעבודה. אנשים שהמשכורת שלהם הייתה חלק מהיכולת שלהם לפרנס את הבית שלהם.
לכן כשנשרף המוסך, לא נשרף רק עסק אחד.
נפגע מקור פרנסה שהיה קשור לחיים של משפחות נוספות. וזה אחד הדברים שהופכים את האובדן הזה לכל כך קשה עבורי. באותו רגע עוד לא הבנתי את המשמעות. כשאתה עומד מול הריסות אחרי שריפה, הראש פשוט לא מצליח לעכל.
אתה מסתכל על המקום שאתה מכיר כל כך טוב ומנסה להבין איך הדבר הזה שהיה חלק מהחיים שלך במשך שנים פשוט איננו.
כלי העבודה שלי. הציוד. המכשירים. כל מה שאספתי ובניתי לאורך השנים כדי להיות מסוגל לעבוד ולתת שירות ללקוחות. הכול נפגע ונשרף.
הנזק לעסק מוערך במאות אלפי שקלים. אבל המספר הזה, גדול ככל שיהיה, לא באמת מצליח להסביר את התחושה. כי מבחינתי זה לא היה רק ציוד בשווי מאות אלפי שקלים.
זה היה העסק שלי. זה היה המקצוע שלי. זה היה הבית המקצועי של העובדים שלי. וזה היה מקור פרנסה למשפחות נוספות.
ואז מגיעה המציאות. אחרי שההלם הראשוני עובר, מתחילות השאלות. מה עושים עכשיו? איך חוזרים לעבוד? איך קונים מחדש את הציוד? איך מתחילים מאפס?
ובעיקר - איך ממשיכים לשלם את כל מה שכבר התחייבנו אליו? לצערי, לעסק לא היה כיסוי ביטוחי מתאים לנזק שנגרם.
וזו אחת התחושות הקשות ביותר - לדעת שמצד אחד העסק שלך נהרס, אבל מצד שני ההתחייבויות והחובות שהיו סביבו ממשיכות להתקיים.
ההלוואות לא נשרפו. החשבונות לא נשרפו. ההוצאות לא נשרפו. רק מקור ההכנסה נשרף. וזה המקום שבו אנחנו נמצאים היום.
אבל אני לא רוצה לוותר. אני מכונאי. זה מה שאני יודע לעשות. זה המקצוע שלי. אני לא רוצה לחפש מקצוע אחר ולא רוצה לחכות שמישהו יפתור לי את החיים. אני רוצה לעבוד. אני רוצה לפתוח שוב את השער של המוסך. אני רוצה להרים שוב רכב על הליפט.
אני רוצה לקבל לקוח, לתקן לו את הרכב ולדעת שבסוף היום עשיתי את מה שאני יודע לעשות ושפרנסתי את המשפחה שלי בכבוד.
ואני רוצה שגם העובדים שלי יוכלו לחזור לעבוד ולהתפרנס.
לכן החלטנו להקים מחדש. לאט, צעד אחרי צעד. להחזיר ציוד. להשיג כלי עבודה. לבנות מחדש את המקום. ובעיקר - להחזיר לעצמנו את היכולת לעבוד.
אנחנו לא מבקשים שיבנו לנו את החיים.
פתחנו קמפיין כדי לקבל עזרה בדרך הזאת.
אני יודע שיש הרבה אנשים שצריכים עזרה והרבה סיפורים קשים. לכן חשוב לי להגיד בדיוק מה אנחנו מבקשים. אנחנו לא מבקשים שמישהו יבנה לנו את החיים מחדש. אנחנו מבקשים עזרה שתאפשר לנו לבנות אותם מחדש בעצמנו.
אם מישהו יכול לעזור בתרומה - זה יעזור לנו מאוד.
אם בעל עסק יכול לעזור בציוד או בכלי עבודה - זה יכול להיות משמעותי לא פחות.
אם מישהו יכול לחבר אותנו לאדם שיכול לעזור - גם זה שווה המון.
ואם אדם עם קהל גדול יכול לשתף את הסיפור שלנו ולעזור לנו להגיע לעוד אנשים - אולי דווקא השיתוף הזה יהיה הדבר שייתן לנו את הדחיפה שאנחנו צריכים.
כי מאחורי המוסך יש משפחות. קל להסתכל על מוסך שנשרף ולראות מבנה, מכוניות, ציוד וכלי עבודה. אבל מאחורי העסק הזה יש אנשים. יש משפחה. יש עובדים. יש משפחות של עובדים. יש לקוחות מכל רחבי השומרון שאיבדו מקום שהיה עבורם כתובת במשך שנים. ויש קהילה שלמה שהמוסך היה חלק ממנה.
אני רוצה להחזיר את המקום הזה.
לא רק בשבילי. בשביל העובדים, בשביל המשפחות שלהם, בשביל הלקוחות ובשביל כל האנשים שהמוסך הזה היה עבורם הרבה מעבר לעוד מוסך.
אנחנו גרים כאן, ואנחנו רוצים להמשיך כאן. אני גר במכורה, והמוסך שלי נמצא בחוות גלעד.
אלה המקומות שבהם בחרנו לחיות, לעבוד ולגדל את המשפחה שלנו.
השריפה לקחה מאיתנו הרבה. אבל היא לא תיקח מאיתנו את הרצון להמשיך.
אני לא רוצה שהסיפור שלי ייגמר בתמונה של מוסך שרוף. אני רוצה שהתמונה האחרונה תהיה של מוסך שנפתח מחדש.
של שער שעולה בבוקר. של כלי עבודה שחוזרים למקום. של רכב שעולה שוב על הליפט. של עובדים שחוזרים לעבודה. של לקוחות מכל רחבי השומרון שחוזרים לקבל שירות. ושל משפחות שמצליחות שוב להתפרנס בכבוד.
אני יודע שהדרך לשם תהיה קשה. אבל אני גם יודע דבר אחד: אנחנו רוצים לקום. ואנחנו נעשה הכול כדי לקום.
אנחנו לא מבקשים רחמים. אנחנו מבקשים הזדמנות לקום, לעבוד ולבנות מחדש.
אלחנן חייקין
בעל מוסך מכונאות משפחתי
חוות גלעד
