אני מתקשה להבין מה כל כך מדהים בידיעה הבלעדית של רשת ב' שלפיה מדינה באזור ייעצה למדינה אחרת לחתום על הסכם עם ישראל רק כדי להרדים אותה.
"המטרה היא להשתמש בהסכם כתרגיל הונאה שיאפשר להן להרוויח זמן ולהיערך למלחמה גדולה, שבמהלכה הוא יופר", נאמר בידיעה הסקופית של רשת ב'.
והרי זה בדיוק, אבל בדיוק, היה הסכם אוסלו. ההסכם הזה הרדים אותנו לקראת מלחמת אוסלו - האינתיפאדה השנייה, שפרצה בראש השנה תשס"א ועלתה בחייהם של אלפי ישראלים. מה חדש כאן?
אבל לא רק הסכם אוסלו. אתמול הופיע בערוץ 12 אחד הפרשנים הביטחוניים הקבועים, האלוף (מיל') עמוס ידלין. בהתייחסו לידיעה הסביר שאין מה לחשוש, משום שכל הסכם מדיני חייב לכלול סעיפים ברורים המחייבים פירוז מלא של השטח שממנו ניסוג, וכן הסכם צד עם ארצות הברית, שיקבע מה יקרה אם הפירוז יופר. לכן, לדבריו, אין חשש שהסכם כזה יהווה בסיס להתקפה נגדנו.
אני מניח שעמוס ידלין אינו סנילי, והוא מכיר היטב את ההיסטוריה המדינית והצבאית של מדינת ישראל. מה שהוא מציע כבר התקיים בהסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית - מצרים. בהסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ובהמשך, בהסכם השלום עם מצרים (מרץ 1979), נקבע במפורש שחצי האי סיני יהיה שטח מפורז מכוחות צבא. נוסף על כך נחתם הסכם צד עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, שלפיו ארצות הברית מחויבת לפעול לשמירת הפירוז.
ומה קורה בשטח? הסכם הפירוז מופר לחלוטין כבר עשר שנים - הן בהיקף הכוחות והן בהיקף התשתיות. מספר הגשרים והמעברים על תעלת סואץ גדל משישה ל-61, כולל מנהרות וגשרים צפים מודולריים הניתנים להרכבה ולתיקון מהירים. לשם מה זקוקה מצרים לכל הגשרים הללו? כידוע, המוני תיירים אינם נוהרים ממצרים לטייל בסיני. ההסבר היחיד הוא היערכות מצרית לעימות עם ישראל. במלחמת יום הכיפורים, למשל, הצליח הצבא המצרי להעביר לסיני למעלה מאלף טנקים באמצעות תשעה גשרים צפים בלבד.
כך גם לגבי "שדות תעופה אזרחיים". מצרים הקימה שדות תעופה חדשים, ובהם רפידים, אל־עריש, ובעתיד גם איתם, המשמשים, לטענת הכותב, ככיסוי להקמת תשתיות צבאיות - מסלולים נוספים, דירים תת־קרקעיים למטוסים ומחסני תחמושת. ברפידים היה שדה תעופה שישראל הותירה אחריה, שעל פי ההסכם אמור היה לשמש כשדה אזרחי. המצרים סללו בו מסלול נוסף בעל מאפיינים צבאיים, הקימו מחנה גדול של חיל האוויר המצרי, ובנו דירים תת־קרקעיים, מחסני תחמושת ומאגרי דלק תת־קרקעיים.
בסיני קיימים גם שלושה מוצבי מכ"ם, המאיימים על חופש הפעולה של מטוסי חיל האוויר הישראלי.
גם בכל הנוגע לכוחות הצבא, לטענת הכותב, מצרים מחזיקה בסיני סדר כוחות הגדול פי ארבעה מהמותר בהסכם, בטענה שמדובר בלחימה בטרור. אלא שחלק מהכוחות, לדבריו, אינם קשורים כלל ללחימה בטרור. על פי ההסכם, מותר למצרים להציב בסיני דיוויזיה ממוכנת מתוגברת וחטיבת שריון בלבד - ושום כוח נוסף.
המצרים אף הקימו נמל צבאי גדול בצפון סיני, מעבר לתעלת סואץ, באזור שבו שכן בעבר מוצב בודפשט. הנמל כולל רציף באורך של כשני קילומטרים, ומאפשר, במקרה של פגיעה בגשרים שעל התעלה, להעביר לסיני אספקה, ציוד וטנקים בדרך ימית. גם זו, לטענת הכותב, הפרה של הסכם השלום.
(המידע במאמר מבוסס ברובו על שיחות עם סא"ל (מיל') אלי דקל, מוותיקי קהילת המודיעין, הטוען במשך שנים כי מצרים מפרה את הסכם השלום ומחזיקה בסיני כוחות בהיקף גדול בהרבה מזה שמתיר ההסכם).
לסיכום, הסכם השלום עם מצרים, שכלל בדיוק את אותם סעיפים שעליהם ממליץ עמוס ידלין בכל הסכם עתידי - ובראשם פירוז חצי האי סיני - מופר, לטענת הכותב, באופן נרחב. אם כך, במה הועיל הסכם הצד עם ארצות הברית? עד כמה הוא הצליח למנוע את הפרות ההסכם מצד מצרים?
והשאלה המרכזית, שלא שמעתי עליה תשובה מידלין, היא זו: לאחר כל ההפרות הללו, ולאחר שגם הסכם הצד עם ארצות הברית אינו מונע אותן, מה הוא ממליץ למדינת ישראל לעשות? אשמח לשמוע הצעות מעשיות, ולא רק אמירות עקרוניות.