במשך שנים התרגלנו לחשוב שהמלחמות במזרח התיכון מוכרעות בשדה הקרב. מי שחזק יותר מנצח, ומי שמכה חזק יותר כופה את רצונו על האויב. אבל המערכה מול איראן מוכיחה פעם נוספת שהמציאות מורכבת הרבה יותר.
צה"ל הוכיח יכולות יוצאות דופן. המודיעין הישראלי, חיל האוויר והמערכת הביטחונית כולה רשמו הישגים שייכנסו לדפי ההיסטוריה. גם איראן יודעת היטב את המחיר הכבד שהיא משלמת.
אלא שהשאלה הגדולה כבר אינה מה ישראל מסוגלת לעשות. השאלה היא האם ארצות הברית תדע כיצד לתרגם את העליונות הצבאית למציאות אסטרטגית חדשה.
כאן נכנס לתמונה הנשיא דונלד טראמפ. אין ספק שטראמפ שינה את כללי המשחק. הוא החזיר את ההרתעה האמריקאית, הפגין נחישות והוכיח שלא יהסס להשתמש בכוח כאשר הוא סבור שהדבר נחוץ. זו תפיסה שונה לחלוטין מזו שאפיינה את ממשל ביידן, והיא נכס חשוב לישראל.
אבל דווקא משום כך אסור לו ליפול לטעות אחת. איראן אינה חברת נדל"ן. היא אינה מנהלת משא ומתן כמו איש עסקים שמחפש את העסקה המשתלמת ביותר. היא אינה מודדת הצלחה לפי רווח והפסד רבעוני, וגם לא לפי ביצועי שוק ההון.
איראן היא משטר מהפכני. היא חושבת במונחים של עשרות שנים. היא מוכנה לספוג סנקציות, בידוד, פגיעה כלכלית ואפילו מכות צבאיות קשות, אם הדבר משרת את מטרת העל שלה: הישרדות המשטר והמשך המאבק על ההגמוניה האזורית.
לכן, מי שמניח שאיום חריף יביא בהכרח להסכם מהיר, עלול לגלות שהוא משחק במשחק שאינו מכיר את חוקיו.
בחודשים האחרונים נשמעו מוושינגטון מסרים משתנים. פעם דובר על סיום קרוב של המערכה. אחר כך על תקיפות נוספות. לאחר מכן על אפשרות להסכם, ובהמשך שוב על החרפת הלחץ.
ייתכן שחלק מהעמימות הזו מכוון. בעולם האסטרטגי יש ערך לחוסר צפיות. אויב שאינו יודע מה יהיה הצעד הבא מתקשה להיערך. אבל גם לעמימות יש גבול. כאשר המסר משתנה לעיתים קרובות מדי, עלול להיווצר הרושם שהאסטרטגיה משרתת את האירועים במקום שהאירועים ישרתו את האסטרטגיה.
וזה בדיוק מה שאיראן מנסה להשיג. המשטר בטהרן אינו חייב לנצח את ארצות הברית. די לו לגרום לה לאבד סבלנות. זו אולי הנקודה שהמערב מתקשה להבין פעם אחר פעם. במזרח התיכון, הזמן הוא נשק.
איראן מוכנה להמתין חודשים ואף שנים אם היא מאמינה שבסופו של דבר הצד השני יתעייף, ילחץ לסיים את הלחימה או יחפש הישג מדיני מהיר.
לכן, דווקא כאשר וושינגטון משדרת רצון להגיע להסכם במהירות, היא עלולה להעניק לטהרן קלף מיקוח שלא היה בידיה קודם לכן.
מנקודת מבטה של ישראל, הלקח ברור. אסור למדוד הצלחה לפי מספר הנאומים, הכותרות או ההכרזות על ניצחון. הצלחה אמיתית תימדד רק בשאלה אחת: האם איראן יצאה מהמערכה חלשה יותר, מסוכנת פחות ומרוחקת יותר מהיכולת לאיים על מדינת ישראל ועל העולם החופשי.
ישראל זקוקה לארצות הברית חזקה ונחושה. הברית בין המדינות היא אבן יסוד בביטחון הלאומי שלנו. אבל ידידות אמת אינה מבוססת על מחיאות כפיים אוטומטיות. היא מחייבת גם לומר את האמת כאשר הדבר נדרש.
האמת היא שהמערכה מול איראן אינה עוד משא ומתן עסקי. זו התנגשות בין שתי תפיסות עולם. מצד אחד מעצמה שמבקשת לייצר הכרעה מהירה. מן הצד השני משטר שמוכן להמתין שנים כדי לשחוק את יריביו.
מי שלא יבין את ההבדל הזה, עלול לנצח בקרב ולהפסיד במערכה. דווקא משום שטראמפ הוכיח שהוא יודע להפעיל כוח, כעת נותר לו להוכיח את הדבר החשוב יותר: שהוא מבין את היריב שמולו.
אם יעשה זאת, העולם יהיה בטוח יותר. אם לא, איראן תמשיך לעשות את מה שהיא עושה כבר עשרות שנים - לא לנצח באמצעות עוצמה גדולה יותר, אלא באמצעות סבלנות גדולה יותר.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים