המוזיקאי החסידי מנדי גולדברג התארח בפודקאסט ערוץ 7 לשיחה רחבה על הדרך שעבר מילדותו כקלידן מבוקש ועד המעבר לכתיבה ולשירה, ועל התהליכים האישיים והרוחניים שליוו אותו בשנים האחרונות.
במהלך השיחה סיפר גם על הטיפול שעבר, על פירוק ביתו, על השירות בצה"ל ועל החיפוש שמוביל אותו בין עולמות.
גולדברג מתקשה לבחור לעצמו הגדרה מוזיקלית אחת. "אני לא כל כך אוהב הגדרות", אמר, והסביר שהנגינה הייתה שם כבר מילדות, עוד לפני שהשירה והכתיבה הפכו לחלק משמעותי ביצירה שלו.
לדבריו, המוזיקה הייתה עבורו מראשיתה יותר ממקצוע. "זה אחד מהדברים שמלווים אותי עד היום. עזרו לי גם מאוד. זה כלי להשתפכות הנפש, למשהו רוחני", סיפר.
כבר בגיל צעיר מאוד הוא מצא את עצמו מאחורי הקלידים באירועים. "כבר בילדות, הרבה מהבר מצוות של הילדים שלי, או מהחברים לכיתה, לקחתי אורגן, ישבתי וניגנתי נעימות באירוע", סיפר, ובהמשך נזכר באירוסין של בן דוד שבהם ניגן במשך שעה באולם גדול כשהיה כבן 11.
הנגינה המשיכה גם במסגרת הישיבתית והחסידית. גולדברג סיפר כי בחסידות לעלוב, שבה גדל, ניתנה לו האפשרות לנגן באירועים בבית המדרש, דבר שהוא מעריך כיום יותר מכפי שידע להעריך אז. "זה כבר משהו גדול. זה לא מובן מאליו", אמר.
עם השנים החל לקבל הזמנות גם מישיבות ומאירועים נוספים, בעיקר בשמחות בית השואבה, בפורים ובחנוכה. לדבריו, כבר אז התבלט ביכולת הנגינה והרגיש שהסביבה הבוגרת מזהה אצלו משהו יוצא דופן.
כשנשאל מה הפך אותו בהמשך לאחד הקלידנים הבולטים בסצנת החתונות החסידית, הוא החזיר תחילה את הקרדיט ל"מתנה משמיים". עם זאת, הוסיף כי השקיע שעות רבות בנגינה וכי התיאום בין שתי הידיים והשליטה המלודית היו חלק מהיתרון שלו.
אחד ממקורות ההשראה המרכזיים שלו היה הקלידן מאיר אדלר. גולדברג סיפר כי בתחילת דרכו ניסה לחקות את הסגנון שלו, ובהמשך הבין שעליו לפתח שפה אישית משלו. "בסוף הבנתי, מה זה לחקות? אתה יכול ללכת לסגנון מסוים, אבל בסוף אתה מביא את הקטע שלך", אמר.
ההצלחה הביאה עמה גם מחיר. המעבר לחיי עבודה ליליים, כשהוא מופיע שוב ושוב באירועים, לא הגיע עם הכנה מוקדמת לחיים המשפחתיים ולשגרה הכרוכה בכך. "לא היה לי את הכלים, לא היה עכשיו איזה תוכנית או מנטור שמסביר לבן אדם: תקשיב, אתה נכנס לעבודת הלילה, אתה צריך לעשות ככה וככה", סיפר.
גולדברג אמר כי למד את המחירים תוך כדי תנועה. "החיים הם בית הספר הכי גדול שיש", אמר, ובהמשך הוסיף כי שילם מחירים "למדתי את זה על הבשר החי, בבית, בקשר עם הילדים", ושלא תמיד הבין אותם בזמן אמת.
לצד העומס, הוא דיבר גם על הקושי שיכול להיווצר כאשר ילד הופך בגיל צעיר ל"ילד פלא". לדבריו, אדם שמקבל מגיל קטן תשומת לב, מחמאות והערצה על כישרון יוצא דופן עלול לפתח תחושה שהוא שונה מאחרים, אם אין מי שיעזור לו לעבד את החוויה.
מנקודת המבט שלו כיום, הוא חושב שילד מוכשר צריך לקבל את מלוא התמיכה בהתפתחות שלו, אך במקביל גם כלים רגשיים. עם זאת, הוסיף כי חשוב לוודא שהילד נשאר מחובר לעצמו ולחברה שסביבו.
נקודת המפנה הגדולה הגיעה דווקא בזמן שבו מבחוץ נדמה היה שהוא נמצא בשיא ההצלחה. גולדברג תיאר תחושה פנימית של חוסר סיפוק, גם כאשר העבודה הייתה רבה והפרנסה הייתה טובה. "זה אירוע מתגלגל", תיאר. "זה משהו מבפנים, קריאה של הנשמה, שזה לא באמת מספק".
לדבריו, העולם נוטה למדוד הצלחה בכסף, במספרים ובמעמד, אך אצלו החלה להתעורר שאלה של משמעות. "אתה עובד כל הזמן, הרבה בכמות, מרוויח הרבה בכסף ומצליח מאוד, מבחינת איך שהעולם קורא להצלחה", אמר, אך הוסיף שבפנים החל לחפש משהו אחר.
באותה תקופה התרחש גם משבר משמעותי בחייו האישיים. "הבית שלי התפרק לפני כמה שנים", סיפר, והוסיף כי האירוע היה חלק משרשרת שהובילה אותו להתחיל טיפול ולעסוק באופן מודע יותר בנפש שלו. "התחלתי לבדוק, ללכת לטיפול, תרפיה, לעזור לעצמי, לעזור לילד שבתוכי, להבין בכלל שיש דבר כזה", אמר.
גולדברג דיבר בפתיחות על טיפול נפשי, גם מתוך מודעות לכך שהנושא לא תמיד מדובר בפומבי בחברה שבה גדל. "ללכת לטפל זה לא בושה, זה אומץ, זה עוצמה, וזה הדבר הכי טוב שבן אדם יכול לעשות, ובת אדם יכולה לעשות לעצמה", אמר.
לדבריו, טיפול אינו בהכרח מקום של "התמסכנות", אלא אפשרות להכיר דפוסי חשיבה והתנהגות, להבין את העבר ואת האופן שבו הוא משפיע על ההווה. "יש דברים שיושבים לנו מהעבר, דפוסי חשיבה, דפוסי התנהגות, בכלל להכיר את עצמנו, את החלקים שלנו", הסביר.
בתוך התהליך הזה הוא גילה, לדבריו, גם צדדים שלא הכיר. "אני מוצא הרבה דברים טובים, וגם הרבה בוץ, נקרא לזה ככה", אמר. "משקעי העבר שלא הייתי מודע אליהם, שהם עיצבו לי את התפיסה - איך להתנהג, איך לתקשר, מה זה רגשות".
השינוי הפנימי התחבר בהדרגה גם לשינוי במוזיקה. אחרי שנים שבהן היה מזוהה בעיקר כקלידן, גולדברג החל לעבור יותר ויותר לשירה, כתיבה והלחנה.
הוא הסביר כי מבחינתו השירה היא חוויה גופנית ורגשית רחבה יותר מנגינה בלבד. "כשבן אדם שר, יותר איברים בגוף שלו עובדים מאשר בנגינה", אמר, ותיאר את העבודה של הנשימה, הגרון, הפה, הלשון והחך כחלק מהחוויה.
"יש לזה איזשהו משהו, לדעתי, שהוא קצת יותר עוצמתי ממה שחוויתי בנגינה", אמר. לצד זאת הודה שגם תחושת החידוש והריגוש מילאה תפקיד במהלך.
הקלידים, הוא מדגיש, לא נעלמו מחייו. "הקלידים הם חלק מחיי", אמר, וסיפר כי הוא ממשיך לנגן באולפן, מחזיק מלודיקה ברכב וגיטרה, ורואה בנגינה כיום גם מקור של הנאה ולא רק פרנסה.
דווקא מי שהיה קלידן בולט במשך שנים סיפר גם פרט מפתיע: הוא אינו יודע לקרוא תווים באופן מסודר. "אני לא יודע תווים", אמר, והסביר כי הוא יודע לקרוא אקורדים ולהבין סולמות במידה מסוימת, אך מעולם לא למד תווים אצל מורה. כעת, לדבריו, הוא דווקא רוצה להשלים את הפער הזה. "עכשיו הגיע הזמן שבא לי ללכת לעשות את זה", אמר.
הכתיבה והשירה פתחו עבורו אפיק נוסף. "זה לא רק שירה, זה כתיבת שירים, לחנים, להאמין בזה שאני יכול לקחת לחן שיצא לי ובסוף להביא אותו לתוך כלי", סיפר.
הוא מתאר את המעבר הזה לא כעזיבה של שלב קודם, אלא כהתפתחות. "מבחינתי אני מרגיש שזה סוג של סיפור של התפתחות, משלב לשלב. לעלות בדרגה".
אחת התובנות המרכזיות שעלו בו במהלך השנים האחרונות היא המעבר מחיים המבוססים על תגובות חיצוניות אל ניסיון להקשיב יותר לפנים. "גיליתי משהו מאוד מאוד חזק. שחייתי הרבה מהבחוץ לבפנים, ועכשיו אני בכלל רוצה לחיות מבפנים לבחוץ", אמר.
גם בחיים האישיים הוא עבר שינויים. בתקופה מסוימת התגורר לבדו במעלה עמוס, מקום שאליו נמשך בגלל השקט. "גיליתי את השקט", אמר, ותיאר עד כמה התחבר לחוויה של מגורים במרחב רגוע יותר.
לאחר מכן חזר לבית הוריו בבית שמש, שם הוא מתגורר כבר קרוב לשנתיים. מבחינתו, החזרה לבית ההורים באמצע החיים הפכה גם היא לחלק מהתהליך האישי. "זה גם תיקון מאוד גדול", אמר. "לא כל אחד יכול לזכות באמצע החיים שלו לחזור לגור ליד ההורים, לעשות עם ההורים, להיות יותר, ללמוד יותר על כיבוד אב ואם במשמעות הפנימית שלה".
לצד המוזיקה והטיפול עבר גולדברג גם מסלול בלתי צפוי בשירות הצבאי. לדבריו, שנים לאחר שקיבל פטור כבן ישיבה, התגלגל ללימודי עזרה ראשונה והגיע משם לתוכנית שירות שהותאמה לחרדים ולדתיים מבוגרים יותר. הוא עבר טירונות והשתלב ביחידה שתפקידה לסייע למערך הרפואי בשעת חירום. לאחר 7 באוקטובר נקרא למילואים ושירת במשך יותר מחודש בתחנה באזור הצפון.
בהמשך עבר למסגרת אחרת, לאחר שחבר קצין ביחידה קרבית ברבנות הציע לו להצטרף. הוא נכנס כמה פעמים לתוך רצועת עזה במהלך המלחמה, לצורכי משימות של הרבנות והרפואה. "אני לא קרבי, אבל אני צריך להיכנס איתם, אז אני נכנס", הבהיר.
המפגש עם החיילים היה עבורו משמעותי במיוחד. הוא סיפר כי במהלך שבת שבה שהה בעזה פנו אליו חיילים ושאלו אותו שאלות על אמונה ועל אלוהים. "אני לא רב עדיין, אני לא יכול לענות לכם על הכול, ותבינו, מיד תנמיכו ציפיות", סיפר שאמר להם. עם זאת, הוא הבחין בצמא ובסקרנות שהיו שם.
"ראיתי את הכמיהה, איך שהם מסתכלים עליי בגלל שיש לי פאות או כיפה, וזה כאילו - הוא הבן אדם, והוא מסמל את הדת או את החרדיות", אמר. לדבריו, השיחות הללו היו הזדמנות להסביר גם את נקודת המבט החרדית על סוגיית הגיוס.
גולדברג סבור שהפער בין המגזרים עמוק יותר משאלת השירות הצבאי בלבד. "יש פער עצום מאוד בתפיסת העולם בין שני המגזרים, בין איך הם תופסים את התורה, מה טפל, מה עיקר", אמר.
לדבריו, שיח שמתחיל רק בשעת משבר אינו מספיק. "כל מיזם עסקי, רגשי, מנטלי, זוגיות - לא יכול להחזיק מעמד כשנפגשים לשיח רק בשעת הפיצוץ או בשעה שהדבר מבעבע", אמר. הפתרון מבחינתו אינו סיסמה אחת אלא הידברות מתמשכת. "אני חושב שבהידברות נכונה את רוב הבעיות אנחנו נפתור", אמר, אף שסייג כי הפערים בין הצדדים גדולים מאוד.
המסע שלו בשנים האחרונות כולל גם חשיפה לעולמות רוחניים שלא היו חלק מרכזי מהחינוך שקיבל בילדותו. הוא סיפר על מפגש עם שיעורים בחסידות, על לימוד תניא ועל החיבור לברסלב ולאומן. "נפתח לי שער על החסידות שגדלתי לתוכה", סיפר. לדבריו, התחיל להבין "שיש מעבר למה שלימדו אותי, או לא לימדו", והחל לחקור, לשמוע וללמוד ממקורות שונים.
גם הנסיעות לאומן היו חלק מהתהליך. חברים הזמינו אותו לראש השנה לפני שנים, והוא נסע "לשנה אחת" - אך התחבר לעוצמה שחווה במקום וחזר במשך כמה שנים ברצף. "נגלה בפניי משהו מסוים", אמר. מבחינתו, הסקרנות והמרדנות שהיו בו מאז ומתמיד הפכו דווקא לכלי חיובי בחיפוש הרוחני: "פשוט תלמד, תחקור. יש בתורה וביהדות פילוסופיה כל כך עמוקה שנוגעת לנו היום בנפש".
החיבור לעולמות האלה לא תמיד התקבל בקלות בסביבה שבה גדל. גולדברג סיפר כי חלק ממכריו אמרו לו שהם מעריכים את האומץ שלו, בעוד אחרים התרחקו או התקשו להבין את השינוי. לדבריו, הייתה תקופה שבה נשמעו גם אמירות בסגנון "מה עובר עליו", אך עם הזמן למד לקבל גם את התגובות הללו.
לצד החיפוש המוזיקלי והרוחני, גולדברג מודה כי שאלות אמונה ממשיכות ללוות אותו. "אני עד היום מחפש", אמר, אך הוסיף כי הוא גם מוצא "המון, המון תשובות".
בתקופה האחרונה החל תהליך של 40 ימי התבודדות ברצף. לדבריו, אין מדובר בהכרח בשעה ארוכה מדי יום, אלא לפעמים בחמש או עשר דקות שבהן הוא עוצר ומדבר. הוא סיפר כי נחשף לרעיון דרך הרב יהודה דנינו מברסלב. "התחלתי תהליך כזה, ואז גיליתי שהתפיסה שהייתה לך על התורה, על השם יתברך, היא קטנה מאוד מאוד ביחס למה שאתה יכול ללמוד בתוך מסע שאתה פשוט יכול לצעוד ולעשות", אמר.
כשנשאל אם כיום הוא מרגיש שכבר מצא את הדרך, אמר כי רוב רעשי הרקע והספקות פחתו משמעותית. "הם ירדו ב-80 אחוז", אמר, אף שהבהיר שהם עדיין קיימים מדי פעם.
בסיום השיחה נשאל אם הוא רואה בעצמו שליחות כלפי צעירים חסידיים שמחפשים את דרכם. גולדברג הסתייג מהתואר "רב", אך לא שלל את האפשרות שהדרך האישית שלו יכולה לשמש לאחרים.
הוא הצביע גם על מה שהוא מזהה כהתעוררות רוחנית רחבה בציבורים שונים בישראל. לדבריו, אנשים שאינם מגיעים מרקע דתי מסורתי מדברים כיום על אמונה ועל חיפוש רוחני, תופעה שלדעתו חוצה מגזרים.
מבחינתו, המוזיקה נשארת הכלי המרכזי שבאמצעותו הוא רוצה לבטא את הדברים. "בגלל שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי, ומוזיקה זה משהו שאתה יכול להעביר דרכו מסרים והתעוררות הרבה יותר ממילים", אמר.
על הדרך שבה הוא מתכוון להמשיך מכאן הוא מסכם בפשטות: לא לבחור בין מוזיקה, לימוד וחיפוש, אלא לשלב ביניהם. "אני לא אוותר על זה", אמר, "אני אעשה כזה - מזה ומזה".