ידיעה אחת שפורסמה השבוע בערוצי התקשורת, הייתה צריכה להרעיד כאן הרבה יותר אנשים. לפי הפרסום, גורמים במדינה באזור המליצו לגורמים במדינה אחרת "להתגמש טקטית" וללכת להסכם עם ישראל כדי "להרדים" אותה, ובמקביל להתכונן לעימות גדול יותר נגדה.
כדאי לקרוא את המשפט הזה שוב. לא להציע שלום במקום מלחמה. להציע שלום כחלק מן המלחמה. לחתום, להתקרב, להרגיע, לגרום לישראלים להאמין שהאיום הוסר - ובחסות השקט להתכונן לסיבוב הגדול הבא.
יש משהו כמעט מקראי בידיעה הזאת. "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה לַמִּלְחָמָה", כתב משורר תהילים לפני אלפי שנים. המלבי"ם פירש את הפסוק באופן מצמרר כמעט לנוכח הידיעה הנוכחית: הם "ידברו שלום ובלבם ישימו ארבם".
אלא שאין כאן שום חידוש היסטורי.
במשך רוב ההיסטוריה האנושית, הסכם שלום לא היה בהכרח מה שאנחנו בעולם המערבי המודרני למדנו לחשוב עליו. ממלכות כרתו בריתות, חתמו על שביתות נשק, קנו זמן, החליפו שטחים, שינו קואליציות והמתינו לשינוי במאזן הכוחות. היוונים עשו זאת, הרומאים עשו זאת, ממלכות אירופה עשו זאת וגם העולם המוסלמי עשה זאת. הסכם לא ביטא בהכרח את קץ היריבות. לעיתים הוא היה פשוט הדרך הנבונה ביותר לנהל אותה באותו רגע.
המסורת האסלאמית הקלאסית צמחה בתוך העולם הזה ואף העניקה לכך מסגרת משפטית. המושג "הודנה" איננו שלום במובן המערבי המודרני אלא הפסקת לחימה. התקדים המפורסם ביותר הוא הסכם חודייביה שכרת מוחמד עם אנשי קורייש בשנת 628. ההסכם נועד לעשר שנים, ובפועל התקיים כשנתיים עד שהופר בידי הצד הקשור לקורייש, ובעקבות זאת יצא מוחמד למכה.
צריך להיות הוגנים עם ההיסטוריה. חודייביה אינה הוכחה לכך שהאסלאם מתיר לחתום על הסכמים מתוך כוונה להפר אותם. גם בקוראן קיימת חובה לכבד בריתות. אבל חודייביה והספרות ההלכתית שהתפתחה אחריה ממחישות היטב תפיסה שהייתה מובנת מאליה בעולם הקדם מודרני. הפסקת המלחמה אינה בהכרח סוף הסכסוך. לעיתים היא רק הפסקה בתוכו.
וזו בדיוק הטעות שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות.
אנחנו נוטים לשמוע את המילה "שלום" ולתרגם אותה מיד לעולם המושגים שלנו. שגרירויות, טיסות, מסחר, תיירות, יחסים נורמליים ובעיקר קבלה הדדית של זכותו של האחר להתקיים. אבל לא בטוח שמי שיושב מולנו מתכוון תמיד לאותו הדבר.
אפילו מצרים וירדן צריכות ללמד אותנו משהו. הסכמי השלום איתן הם נכס אסטרטגי חשוב. הגבולות שקטים ברובם, מתקיימים יחסים דיפלומטיים ושיתוף פעולה ביטחוני, והמלחמות בין המדינות פסקו לפני עשרות שנים. אסור לזלזל בכך.
אבל אסור גם לבלבל בין הפסקת המלחמה לבין פיוס היסטורי.
כמעט חמישים שנה חלפו מאז הסכם השלום עם מצרים ויותר משלושים מאז ההסכם עם ירדן, ועדיין קשה לדבר על יחסי עמים הדומים, למשל, לפיוס שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה בין צרפת לגרמניה. זהו שלום מדינתי חשוב, אבל במידה רבה קר. ההבחנה הזאת איננה סמנטיקה. היא לב העניין.
שלום אמיתי אינו נולד ברגע שבו האויב מחליט שלא כדאי לו להילחם בך היום. הוא מתחיל כאשר הוא מוותר על התקווה שיוכל למחוק אותך מחר. וזה בדיוק מה שהבין דוד בן גוריון.
התפיסה המיוחסת לו, שלפיה השלום יגיע כאשר הערבים יתייאשו מן האפשרות להשמיד את ישראל, אינה פסימיות ואינה התנגדות לשלום. להפך. היא אולי אחת מתפיסות השלום המפוכחות ביותר שנוסחו כאן. בן גוריון הבין שאין שום משמעות לכך שאנחנו רוצים בשלום. זה היה ברור. השאלה האסטרטגית הייתה אחרת לגמרי: האם אויבינו השלימו עם העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר. זו גם המשימה שלנו עכשיו.
ישראל מצויה במלחמה. לא רק כאשר מטוסים ממריאים, טילים נורים או גדודים חוצים גבול. המלחמה המתנהלת נגדה כוללת כוח צבאי, טרור, שלוחים, התשה, תעמולה, לחץ בינלאומי, בניין כוח - וכן, לעיתים גם דיפלומטיה. כאשר הסכם מוצע כדי "להרדים" את ישראל לקראת עימות עתידי, הדיפלומטיה אינה עומדת מחוץ למלחמה. היא הופכת לאחד מכליה.
המסקנה אינה שעל ישראל לדחות הסכמי שלום. להפך. אם אפשר להרחיק מלחמה, לפרק קואליציית אויב, ליצור אינטרסים משותפים ולהביא מדינה ערבית נוספת ליחסים עם ישראל - צריך לעשות זאת. אבל ישראל חייבת לחתום על הסכמים בעיניים פקוחות, לא בעיניים עצומות. הסכם הוא כלי מדיני, לא תחליף למודיעין; חתימה אינה תחליף לעוצמה; שגרירות אינה תחליף לצבא; והבטחה חגיגית לעולם אינה יכולה להיות תחליף להבנת כוונותיו ויכולותיו של מי שנמצא מן העבר השני.
ומעל הכול, אסור לנו שוב למסור את ביטחוננו למשאלות לב.
אם מישהו רוצה לחתום איתנו על שלום - נושיט יד. אם הוא רוצה לסחור איתנו - נסחור. אם ניתן ליצור אינטרסים משותפים - ניצור אותם. אבל במקביל נמשיך לאסוף מודיעין, להתחמש, לבנות כוח, להגן על גבולותינו ולהיות מוכנים גם לאפשרות שהחיוך שמולנו אינו סוף המלחמה אלא שינוי צורתה.
זו איננה פרנויה. זו אחריותה הראשונה של מדינה יהודית אחרי אלפיים שנות היסטוריה.
משימתנו איננה להוכיח לעולם עד כמה אנחנו רוצים שלום. משימתנו הראשונה היא להבטיח את קיומנו. בכל מחיר. גם מול טילים ומחבלים, וגם מול נכלוליות מדינית עטופה בחליפה, לחיצת יד והסכם חגיגי ב"קמפ דיוויד" או בז'נבה.
השלום שאליו צריך לשאוף אינו הרגע שבו האויב מניח את חרבו מפני שהיום נוח לו יותר שלא להשתמש בה. הוא הרגע שבו הוא מתייאש מן התקווה שיום אחד יוכל לשלוף אותה מחדש ולסיים את מה שלא הצליח לעשות עד כה.
עד שהיום הזה יבוא, כדאי להקשיב לבן גוריון. וכדאי עוד יותר לזכור את הפסוק העתיק, שנדמה כאילו נכתב השבוע: "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".