כביש 6, צהרי יום חם. תחנת הדלק 'אלונית'. המקום שבו חצי מדינה עוצרת לרגע, קונה אייס קפה במחיר מופקע, מחליפה מבטים עייפים בין הורים מותשים לילדים עצבניים, וממשיכה לטוס בנתיב המהיר של החיים.
בדיוק כשאני מסיים לסדר את השקיות מהחנות ומתכונן לחזור לרכב, נחרקת לידי שורת צמיגים. מתוך ג'יפ טסלה יוקרתי, כזה שמשדר למרחקים ריח של מניות, אופציות והצלחה מטאורית, יוצא אדם.
כולו משדר את הטייפקאסט הקלאסי של הייטקיסט מצליח:
חולצה מכופתרת קלילה, נעלי ספורט יוקרתיות, כיפה סרוגה קטנה, וחיוך של מישהו שהחיים מחייכים אליו. מאחוריו יוצאים ששת ילדיו, מטופחים למשעי, זוהרים ומלאי אנרגיה, מוכנים לטיול בצפון.
הוא פוסע לעברי בצעדים מהירים, מחזיק משהו ביד, ואומר לי בקול עדין כמעט מתנצל: "סליחה, אחי... אפשר אולי שיחה אחת מהטלפון שלך?". אני מסתכל עליו, מסתכל על הג'יפ הנוצץ, ואז ממקד את המבט ביד שלו.
בין האצבעות שלו מונח... נוקיה 3310. כן, כן. המכשיר האגדי מתחילת שנות האלפיים. הקופסה האפורה הזו, שנראית כאילו היא שרדה את תקופת המנדט הבריטי ושימשה את לוחמי הפלמ"ח לתקשורת מוצפנת.
הוא מזהה את התימהון על הפנים שלי וממהר להסביר, חצי מובך: "בגלל שהוא מכשיר כל כך ישן, הסוללה שלו כבר חלשה במיוחד. בדרך כלל זה לא קורה לי, רק שהפעם שכחתי את המטען המתאים באוטו...".
אני עומד שם, והמוח שלי פשוט מסרב לעבד את הנתונים. העיניים שלי עוברות בלופ אינסופי: חזות של מיליון דולר - נוקיה מעפנה. רכב יוקרה חשמלי - קופסת פלסטיק בלי מסך נגע. משפחה נוצצת - מכשיר מוזיאוני.
המילים שלו פשוט לא מתחברות לי למשפט אחד הגיוני כאילו מה לסטארט-אפ ולמכשיר שלוחצים בו שלוש פעמים על מקש 7 כדי לכתוב את האות 'ר'?
מושיט לו את האייפון החדיש שלי, אבל הסקרנות מנצחת אותי. "סליחה שאני מתערב", אני שואל אותו, "אבל איך זה שאדם כמוך, שחי ונושם את קדמת הטכנולוגיה, מחזיק מוצג מוזיאוני כזה?".
הוא מחייך, חיוך רחב ומלא שלווה, כזה שאין לו שום קשר לריצה אחרי האקזיט הבא. "יצאנו לחופשה של שבוע בצפון", הוא מסביר בשקט.
"אנחנו חייבים מכשיר טלפון לחירום, בטח כשנוסעים עם כל הילדים. אבל אני מכיר את עצמי. אצלי בעבודה, המייל לא נח וההודעות לא מפסיקות לזרום.
ידעתי שאם אקח את הסמארטפון שלי, אין שום סיכוי בעולם שאצליח ליהנות. אין סיכוי שאצליח להתנתק באמת ולהיות נוכח עם הילדים שלי. אז קיבלתי החלטה: לקחתי בכוונה מכשיר ישן.
יש בו רק אפשרות להוציא ולהכניס שיחות. כל השאר? מיילים, וואטסאפ, חדשות, רשתות - פשוט לא מעניין אותי עכשיו. השבוע הזה שייך למשפחה שלי".
הוא לקח את הטלפון, חייג את השיחה הקצרה שלו, הודה לי בחום, וחזר לג'יפ שלו. ואני נשארתי לעמוד שם, באמצע כביש 6, עם האייפון ביד. מוצף במחשבות על איך לפעמים הקב"ה שולח לנו את שיעורי החינוך וההורות המדהימים ביותר בעולם, דווקא מכל מיני אנשים טובים באמצע הדרך.
אדם שוויתר על כל הנוחות הטכנולוגית, רק כדי להרוויח את הדבר האמיתי: מבט בעיניים של הילדים שלו.
הטור הזה מוקדש באהבה גדולה למשפחה הנסערת שישבה אמש בשולחן לידי ב'שיפודי ציפורה'. אבא, אמא וארבעה ילדים. שולחן מלא בבשרים כיד המלך, סלטים מכל הצבעים וכמעט אפס דיבורים. כל אחד מהם, מההורים ועד הקטן שבילדים, היה שקוע עמוק בתוך המסך המלבני שלו. אוכלים ביד אחת, ומחליקים עם האצבע ביד השנייה. גופים שיושבים יחד, אבל נשמות שנמצאות במרחק שנות אור.
הלוואי עליי, הלוואי על כולנו, לדעת להתנתק לפעמים מהזבל הדיגיטלי. הלוואי שנשכיל לקחת 'נוקיה 3310' לחיים שלנו, לפחות לכמה ימים, כדי להחזיר לעצמנו את החיים האמיתיים.