אליה בירנשטוק, אלמנתו של רס"ן (במיל') הראל בירנשטוק ז"ל, שנפל בדרום לבנון, מספרת בריאיון לערוץ 7 על האיש שהיה מפקד נערץ, אבא מסור ובעל שהעניק כוח לסביבתו.
הבית מלא במנחמים, החיבוק מהקהילה ומהעם כולו אינו פוסק, אבל עבור בירנשטוק, רגעי ההבנה האמיתיים מגיעים דווקא בזמן השקט.
"אתמול בלילה פתאום הבנתי שזה לא עוד סבב מילואים", היא משתפת. "הוא לא נמצא עכשיו לשבוע ויחזור. הוא באמת לא חוזר".
מאז נפילתו של הראל מציפים את הרשתות החברתיות אינספור סיפורים, תמונות וזיכרונות. כמעט כולם מתארים את אותו אדם - מפקד מקצועי, חבר קרוב, אדם שמקרין שמחה ואהבה.
"אי אפשר להיזכר בו בלי לחייך", אומרת אליה. "הוא היה האיזון המושלם בין מקצועיות לבין צחוקים ואנושיות. הוא שאף להיות המפקד הכי טוב שיש, והחיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות. אבל באותה נשימה הוא היה גם החבר שלהם. הוא קרא לכל חייל 'אח', הכיר את המשפחות שלהם, דאג להם גם מחוץ לצבא, התקשר למעסיקים כדי לעזור להם להתקדם בעבודה. הוא באמת חי אותם".
לדבריה, גם בבית היה הראל אותו אדם בדיוק. "ברגע שהתנגנה מוזיקה הוא היה הראשון לרחבת הריקודים. הוא תמיד היה מסמר הערב, לקח כל תחביב עד הקצה וידע לשמח את כולם".
מעבר לדמותו כמפקד, מספרת אליה על אדם שחיבר בין אנשים מכל קצות החברה הישראלית. גם במקום עבודתו באלביט, כך היא מתארת, הוא ראה בגיוון האנושי מקור לעוצמה.
"הוא היה אומר לי: 'איזה כיף שבנתניה כולם שונים ממני'. הוא, המתנחל מגוש עציון, אהב לשבת עם אנשים מכל מקום ומכל דעה. זה לא עניין אותו מה הם חושבים או מאיפה הם באים. להפך, זה חיזק אותו. הוא היה איש של אחדות, וזו גם הצוואה שאנחנו רוצים להשאיר. לחבק את כולם. לאהוב את כולם".
בשלוש שנות המלחמה הפכו המילואים לחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. ארבעה סבבים ארוכים, וביניהם עוד ימי שירות רבים, כשגם בבית המחשבות נשארו עם החיילים.
"הוא היה יכול לשבת איתנו בבריכה, אבל באוזנייה לדבר עם החיילים. לפעמים הייתי אומרת לו שאולי גם המשפחה צריכה לקבל קצת יותר מקום, אבל הבנתי שזו המהות שלו".
למרות המחיר הכבד, היא מספרת שמעולם לא ביקשה ממנו להישאר בבית.
"זה לא היה דיון בכלל. הוא צריך היה להיות שם, ואני צריכה להיות עם הילדים. כל אחד עשה את מה שהוא היה צריך לעשות למען עם ישראל".
באופן מפתיע, דווקא בסבב האחרון היא כמעט שלא פחדה. "לא פחדתי בכלל. אחרי עזה, סוריה ולבנון כבר הרגשנו שהוא בלתי מנוצח. החיילים קראו לו 'עוף החול'. הוא בעצמו היה אומר: 'אני עוף החול, מה כבר יקרה לי?'. אבל בסוף אנחנו לא בוחרים".
כעת היא מתמודדת עם המשימה המורכבת ביותר - להיות גם אמא וגם אבא לארבעת ילדיהם. "הילדים שלי מדהימים", היא אומרת. "רגע אחד הם מספרים לחברים שאבא שלהם היה גיבור, וברגע אחר הם אומרים: 'אנחנו מפורסמים'. הם גאים בו, אבל גם מתגעגעים אליו מאוד. הם שואלים אם מותר גם לחייך, אם מותר לשמוח. דווקא מהם אני לומדת איך מתמודדים".
לדבריה, ההבנה שאביהם לא ישוב הביתה מחלחלת בהדרגה. "פתאום הם מבינים שאבא באמת לא פה. ואני יודעת שההתמודדות האמיתית רק מתחילה. אבל מול כולם הבטחתי שאני אמשיך לחייך ולשמוח. מתי שזה יגיע, אני אעשה את זה".
על הנצחתו של הראל היא עדיין מתקשה לחשוב. מוקדם מדי. ובכל זאת, יש דבר אחד שחשוב לה לומר. "הראל לא יהיה עוד שם ברשימת 'הותר לפרסום'. הוא היה עולם שלם. וגם תמיר וקנין, שנפל יחד איתו, לא יהיה רק שם. את שניהם צריך לזכור ולהנציח".
את ההנצחה האישית ביותר היא כבר יודעת כיצד תעשה. "הילדים ידעו מי היה אבא שלהם ובשביל מה הוא נלחם. גם הקטן, שלא יזכור אותו, יגדל על הסיפור שלו".
בסיום הריאיון, כשנשאלה מי היה הראל עבורה, נשבר קולה. "לפעמים אני לא מאמינה שאני זכיתי בו. כולם חושבים שאני הייתי העורף שלו, אבל האמת היא שהוא היה העורף שלי. הוא נתן לי את הכוח. זכיתי להיות נשואה לאדם כזה. הוא לא היה צריך מחוות גדולות. הוא פשוט ידע תמיד לשאול לשלומי, לדאוג לי, לשלוח אנשים לבדוק מה איתי. באמת זכיתי".