בין יום הזיכרון לרב הנזיר (כ"ח במנחם־אב) לבין יום הזיכרון לרב קוק (ג' באלול), שוב עלתה שאלת 'חידוש הנבואה' בימינו לדיון ציבורי פתוח, ועל כך שוחח שמעון כהן עם הרב ידידיה הכהן, חוקר משנתו של הרב הנזיר, במיוחד בספרו 'קול הנבואה'.
כמי שישב ושמע את הרב הנזיר בשיעורים רבים על 'אורות הקודש' של הרב קוק, אני חייב להאיר את הנושא העמוק הזה. לשם כך העתקתי כאן קטעים אחדים מתוך ספרי 'המקור הכפול' על משנתו של הרב קוק, והם מבוססים על דברי הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' (חלק ב', פרק מ"ה) על 'מדרגות הנבואה'. לפי הרמב"ם, שתי המדרגות הראשונות אינן נבואה מפורשת, אלא 'רוח גבורה' ו'רוח הקודש', שמופיעות מתוך האדם פנימה, כאשר חלה עליו "רוח ה'"!
"רוח ה'" = 'רוח גבורה'
בניגוד ל'נבואה' המפורשת, מפי ה' - 'רוח ה'' מופיעה במקומות רבים במקרא כהתעוררות מובהקת של האדם מתוכו, על ידי חשיפת כל הכוחות שבו: 'רוח גבורה', היחלצות, נטילת אחריות, גילוי מנהיגות, חכמה, תושייה, כושר ארגון, אלתור, פקחות צבאית ומדינית, ומעל לכול - גילוי מנהיגות ברמה העליונה וברגעי מבחן מכריעים.
כאלה הם סיפוריהם של עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, יונתן בן שאול ודוד בן ישי, מלך ישראל. בצורה קצת יותר מסובכת, בליווי תופעות שליליות שגרמו בסופו של דבר לנפילה, אנו מוצאים את רוח ה' כרוח גבורה גם אצל יפתח הגלעדי, שמשון הנזיר מבטן, שאול בן קיש, המלך הראשון, ואסא מלך יהודה; ואפילו אצל אחאב בן עמרי, שעם כל "חטֹאתיו לעשות הרע בעיני ה'", היה גדול המלכים בישראל אחרי דוד ושלמה, ואליהו הנביא רץ לפני מרכבתו בעת רצון. התעוררות דומה, אך בעלת אופי דתי מובהק, אנו מוצאים אצל חזקיהו ויאשיהו, שאיחדו מחדש את יהודה עם שארית ישראל.
לעומתם, לברק בן אבינועם לא היה הכוח ללכת בעצמו, והוא נשען על דבורה הנביאה ועל ציווי מפורש (שופטים ד', ח-ט, יד); גדעון נשען על התגלות מלאך ה', ונכנס לקשיים ולחרדות כשמצא את עצמו במצבים חדשים ובלתי צפויים; וקשה מזה מצבו של שאול בהמשך דרכו, לאחר הצלחתו הגדולה בתחילה. גם יהושפט מלך יהודה נשען על אחאב, ולא היה לו כוח בלעדיו.
יהודה המקבי היה דומה במידה רבה ליאשיהו ולאחאב, והוא היחיד לאחר חתימת המקרא שדמותו תואמת את דמותם של גיבורי המקרא. גם בהנהגתו וגם בנאומיו שורה רוח ה' המקראית. אכן, רוח ה' מפעמת באדם או צולחת עליו לנוכח אתגר גדול או איום חריף, אך היא פועלת על האדם מתוכו.
כך, אכן, הבין הרמב"ם מדרגה זו של 'רוח ה'' - 'רוח גבורה' (והנהגה), ומנה אותה כתחילת מדרגות הנבואה, עוד לפני הנבואה המפורשת. ואלו דבריו בפרקי הנבואה שב'מורה הנבוכים' (חלק ב', פרק מ"ה, מהדורת הרב קאפח):
המעלה הראשונה:
תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר א-להי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא 'רוח ה'; והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא 'צלחה עליו רוח ה' ', או 'לבשה אותו רוח ה' ', או 'נחה עליו רוח ה' ', או 'היה ה' עמו', וכיוצא בשמות אלו.
וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל (=המלכים שנמשחו בשמן) החסידים, ונתבאר זה בפירוט במקצת השופטים והמלכים: 'ותהי על יפתח רוח ה' ' (שופטים י"א, כט), ואמר בשמשון: 'ותִצלח עליו רוח ה' ' (שם י"ד, יט), ונאמר: 'ותצלח רוח א-להים על שאול בשמעו [כשמעו קרי] את הדברים' (שמואל-א י"א, ו)... ודע כי בדומה לכוח הזה לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי, ולנזוף בחוטא משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק לא יכול להמנע מלסלקו, ולא היה בכחו לסבלו, כמו שאמר 'ויקם משה ויושִעָן' (שמות ב', יז). וכך נתלוה עם דוד בדומה לכח זה מאז שנמשח בשמן המשחה, כמו שאמר הכתוב: 'ותִצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה' (שמואל-א ט"ז, יג), ולפיכך היה לו האומץ נגד הארי והדב והפלשתי.
וכגון רוח ה' זו לא גרמה לאחד מאלה לדַּבֵּר במאומה, אלא תכלית הכוח הזה לעורר אותו האמיץ לפעולה מסוימת; ולא לאיזו פעולה שתזדמן, אלא לעזרת עשוק, אם אחד גדול, ואם קבוצה, או למה שיביא לידי כך.
קדם לרמב"ם תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים, אשר תרגם כמעט בכל המקומות "רוח ה'" כ"רוח גבורה", ועליו הסתמך הרמב"ם בקביעת עמדתו. (רק אצל עתניאל ואצל דוד יונתן תרגם "רוח נבואה"!).
כאן עובר הרמב"ם אל המעלה השנייה, היא רוח הקודש:
הוא שירגיש האדם כאלו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או א-להיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל; וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש.
ובכיוצא בזה מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים.
ועל כגון רוח הקודש הזו אמר דוד: 'רוח ה' דִבר בי ומִלתו על לשוני' (שמ"ב כ"ג, ב), כלומר - שהיא דובבה אותו בדברים אלה. ומן הסוג הזה היו שבעים זקנים, שבהם נאמר: 'ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יָסָפו' (במדבר י"א, כה), וכן אלדד ומידד.
וממה שראוי להעיר עליו כי דוד ושלמה ודניאל הם מן הסוג הזה, ואינם מסוג ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני ודומיהם. לפי שאלו, כלומר - דוד ושלמה ודניאל, לא דברו ואמרו מה שאמרו, כי אם ברוח הקודש. אבל מה שאמר דוד: 'אמר א-להי ישראל, לי דִבר צור ישראל' (שמ"ב כ"ג, ג), עניינו שהוא הבטיחו על ידי נביא, או נתן או זולתו... כי סוג זה של נבואה אשר באה לדניאל ושלמה, ואף על פי שנראה בהן מלאך בחלום, הרי הם בעצמם לא מצאו שהיא נבואה בהחלט, אלא חלום המודיע דברי אמת, והרי הוא מסוג מי שמדבר ברוח הקודש, וזו היא המעלה השניה.
מימי הרב קוק והרב הנזיר עד ימינו
גם מי שאינו יכול לזכור את 'רוח הגבורה' המפעמת בלוחמינו ממלחמות העצמאות וששת הימים (אני כבר זכיתי אז להילחם על שחרור ירושלים), וממלחמות ההתשה ויום הכיפורים -
כולנו ראינו את 'רוח ה' = רוח הגבורה' מפעמת בלוחמינו, דווקא כאשר קרסה המערכת הצבאית המסודרת בשבת שמיני עצרת, ולוחמים רצו להצלה בלי שום פקודות, רק מתוך רוח הגבורה שבליבם! כולנו עמדנו נפעמים מול 'רוח הגבורה' הזאת, שהרמב"ם, לפי פסוקי המקרא, קרא לה 'ראשית מעלות הנבואה'! וכך כתבתי בספרי הנ"ל:
על פי הרמב"ם, כל נושאי עיטור העוז, המופת או הגבורה, וכל מי שהיה ראוי לציון לשבח בגלל היחלצות להצלה, של יחיד או של ציבור, יש לומר בלשון הנבואה, כי נחה עליהם או צלחה עליהם רוח ה', או שהיה ה' עמהם בעת המעשה, ולא פחות מזה!
כתבי ה'אורות' ו'אורות הקודש' של הרב קוק, וגם 'קול הנבואה' של הרב הנזיר, נבעו וצמחו מתוך המעלה השנייה שכתב הרמב"ם, ורק כך ניתן להבינם ולשתות בצמא את דבריהם!