כמו במערכות הבחירות האחרונות, ישראל מתמקדת במאבק בין הגושים ובשאלה מי יהיה ראש הממשלה.
מחנה אחד מהלל את נתניהו ומזהיר מפני אייזנקוט, והאחר מציג את נתניהו ככליל החסרונות לעומת מעלותיו של אייזנקוט. גם לאחר המלחמה והאתגרים הכבדים, אנו עלולים להיקלע שוב לסבבי בחירות או להקמת ממשלה המייצגת את סיוטו של מחצית הציבור.
מנגד נשמעת כמיהה, גם בקרב תומכי הליכוד, אנשי ממשלת השינוי והציונות הדתית, להקמת "הגוש של ישראל", בלשונו של בני גנץ. ברוח דומה הציעו יולי אדלשטיין ודדי שמחי שלא להכריע מראש מי יהיה ראש הממשלה, אלא לדרוש ממי שיקבל את המנדט מנשיא המדינה להציע הסדר הוגן לגוש האחר.
האם הדבר מציאותי? מבקרי הגוש שואלים: האם תהיו חלק מממשלת נתניהו התלויה בבן גביר ובגולדקנופף או מממשלת איזנקוט התלויה ביאיר גולן? יש אמת בביקורת. ממשלה צרה תהיה תלויה בגורמים שבשוליה. דווקא משום כך היא חושפת את העיקר: השאלה החשובה איננה רק מי יהיה ראש הממשלה, אלא מה יהיה הרכב הממשלה ומי יהיו השרים המרכזיים בה.
בניגוד לדימוי הנשיאותי העולה מהביטויים "הוריתי" ו"החלטתי", במשטרנו הפרלמנטרי הממשלה היא הקובעת את המדיניות. איננו בוחרים ראש ממשלה אלא 120 חברי כנסת, והרכב הממשלה שיקימו הוא שיקבע את דרכה. ממשלה שבה נתניהו ראש הממשלה ואיזנקוט ובנט שרים בכירים עשויה להיות דומה יותר לממשלה בראשות איזנקוט שבה נתניהו ויריב לוין שרים בכירים, מאשר לממשלות צרות הנשענות על קצוות המחנות. הצלחת הגוש השלישי תהיה בשינוי השאלה מ"מי בראש" ל"מי שרי הממשלה".
אולם כדי לבשר אחריות משותפת בממשלה, הגוש השלישי צריך ליישמה תחילה בתוכו. בעבר עמדו בן־גוריון, אשכול, גולדה, בגין, רבין, שמיר, פרס ושרון בראש מפלגותיהם, אך שמם לא הופיע בפתק הבוחר. בדבריהם על מדיניות נשמעו "הממשלה החליטה" ו"החלטנו", ולא גוף ראשון יחיד. ראש הממשלה נתפס כראשון בין שווים. בדור האחרון פשה ה"בראשות", ומפלגות רבות נעשו מזוהות עם מנהיג יחיד ואף נשלטות בידיו.
לכן רשימה המבקשת לאחד את אנשי ממשלת השינוי, יוצאי הליכוד, אנשי הציונות הדתית וכוחות פוליטיים חדשים צריכה להציג כוורת מנהיגות, ולא "ראש" יחיד. אפשר לקבוע מראש איזונים פנימיים בין נציגי המחנות, ואת ההנהגה הקולקטיבית יכול להוביל איש ציבור מנוסה שאינו מועמד בעצמו לכנסת או לממשלה.
זהו מבחנו הראשון של הגוש: להקים מפלגה של אחריות משותפת. אם יצליח בכך, יוכל להציע גם ממשלה מאוזנת שבה האחריות למדיניות משותפת לשריה, וראש הממשלה חוזר למקומו הראוי - השר הראשי, ראשון בין שווים.
הכותב מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומורה לאזרחות בישיבת נחלים