1. רק מעטים מקרב מאות אלפי הישראלים שמוצאם מפולין ומקרב האלפים הרבים של הישראלים שמקורם בפזורה הפולנית, מודעים לתגלית שומטת הלסתות, המתועדת והממוסמכת, על אודות הקמתן בפולין של חצרות חסידיות ציוניות, בעלות ניחוח ארץ ישראלי: 'חסידות בית אברהם', על שמו של רבינו הראי"ה קוק שאותו מינו חסידים ציוניים בפולין, על דעת עצמם, לשמש כאדמו"רם (וביום א' הקרוב, ג' באלול יחול יום היארצייט ה-91 להסתלקותו).
תגלית היסטורית מפתיעה ובלתי נודעת זו, היא פרי מחקרו של החוקר ההיסטוריון משה נחמני, שריכז את מימצאיו המדהימים, בליווי תמונות מקורות ומיסמכים שלא ראו אור הדפוס, בספר שהקדיש להנצחת חסידות קוק'סטית זו: 'חסידות בית אברהם' (187 ע', הוצאה עצמית, באמצעות 'הקיבוץ הקדוש').
אותי אישית ריתק הספר פעמיים: פעם אחת, בעצם חשיפת קיומן בגולת פולין של חצרות בניחוח ארצישראלי, שפיתחו וטיפחו זיקה עמוקה של מאות משפחות פולניות שומרות מצוות, רובן חברות תנועת המזרחי הציונית, לא רק לארץ ישראל ולרבה הנערץ, הגאון הצדיק השלם מרן הראי"ה, שאותו מינו לאדמו"רם; ופעם שניה, התרגשתי אישית לגלות בספר שסבי ז"ל, הרב שמואל סרברניק, שהצליח להימלט מן התופת בשנת 1935 והשתקע בתל אביב, היה בעירו שבמרכז פולין, וְלוֹצְלַבֶק, פעיל מרכזי בחצר 'בית אברהם' בעירא כפי שתועד בספרו של נחמני: "ר' שמואל סרברניק, למד בישיבת בודזאנוב ונסמך לרבנות. היה מבקר בחצרו של הרבי מגור. כיהן כראש הקהילה בוולוצלבק, והיה מראשי המזרחי בעיר. משך תקופה מסויימת כיהן כנשיא המזרחי בעיר. עלה ארצה בשנת תרצ"ה (1935)".כך גיליתי מחדש את סבא שלי, סבא שמואל, שהתגורר ברחוב נחלת בנימין בתל אביב והתפרנס מחנות לצבעים בדרך יפו פינת רחוב הגשר.
2. מלאכת קודש מפרכת ויסודית השקיע משה נחמני בהצלתו מתהום הנשיה של סיפורה המפעים של חצר חסידי הרב קוק בפולין. במבוא לספרו הוא מבאר (ע' 6-7): "כשהופיעה תנועת חיבת ציון בעולם, גדולי הרבנים בליטא, הצטרפו אליה ונטלו חלק ניכר בהנהגתה, בשל הזדהותם עם העניין הלאומי ועם התקוות שהעירה. וזאת למרות העובדה שחלק מחבריהם לתנועה לא הקפידו על שמירת המצוות באופן מוצהר. לעומת זאת, האדמור"ים, נמנעו מלהשתתף בעשיה זו.
"כשנולדה הציונות ההרצליאנית [...] היו חסידים ואף אדמו"רים רבים ששללו בחריפות את השותפות עם הציונות, [מפני ש]ראו בה אם כל חטאת. החסידות[...] לא ידעה באופן ברור וחד משמעי כיצד להתמודד עם תופעה לאומית חדשה כמו הציונות. לא צפו אבות החסידות כי התנועה הציונית, על כל מאפייניה, היא שתוביל את גאולת ישראל. לא שיערה החסידות שמנהיגים המנוכרים לקודש יקחו חלק כה משמעותי בהובלת האומה להגשמת ייעודיה הנשגבים.
4. "מתוך הפער שבין החסידות לרוח הלאומית ולתנועת הציונות וההתיישבות בארץ, נוצרו בעולם החסידי מגוון עמדות ביחס לשאלה, האם ראוי להצטרף לתנועה הציונית. היו אלפי חסידים שהחליטו ליטול חלק בעשיה הציונית אם באמצעות מסגרת רשמית כמו תנועת 'המזרחי' ואם בצורה בלתי רשמית[...], והתעקשו למזג את תנועת החסידות עם ארץ ישראל ולהתאים את דרכם ומנהגיהם לאוויר הרווחני-הנפשי והמרענן שנשב מתוך ארץ ישראל אל מרחבי הגולה[...] חוסר הקשר לאישיות רבנית נעלה[...].הם חיפשו דמות רוחנית שיוכלו להישען ולהיסמך עליה בתקופה מורכבת זו[...],שממנה ישאבו דעת וחוכמה. הם הרגישו שאי אפשר עוד ללמוד את תורת חו"ל [...], וחפצו ללמוד את תורתה של ארץ ישראל, שעליה אמרו חז"ל: 'אין תורה כתורת ארץ ישראל', מפי צדיקים היושבים בארץ ונושמים את אווירה הזך והטהור. הם ביקשו וחיפשו אחר צדיק עליון המביט על התורה ועל החסידות במבט לאומי, המחובר לתחיית האומה בארץ ורואה בה חלק אינטגרלי מהתורה".
5. על בסיס גישה זו קמו בראשית שנות התר"פ בעיירות פולין שטיבלאך של חברי 'המזרחי' שכינו את החצר שהקימו בשם 'חסידות בית אברהם' על שמו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. "אך לא היה בכך כדי למלא את החלל שנפער בהתרופפות הקשר של החסידים עם הרבי", כותב נחמני במחקרו המרתק. "כיחידים וכקבוצה, הם היו מוכרחים לדבוק בצדיק אשר לא רק יעניק מזור למצוקותיהם הרוחניות האישיות, אלא גם יתן מענה להתלבטויות הלאומיות שבהן נמצאים ראשם ורובם.
"בימים ההם התפרסם בעולם היהודי שמעו של הרב קוק רבה של ארץ ישראל, כצדיק מופלג בצורה וכאחד ממנהיגיו של היישוב בארץ[...] תיירים שביקרו בארץ ופגשו את הרב שבו לפולין כשבפיהם רשמים נלהבים על אודותיו. אפשר שהכרזתו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת', אחרי ביקורו הראשון בבית הרב קוק (תרפ"א)- 'הלכתי להיפגש עם רב ומצאתי 'רבי!'', זכתה גם היא להדים רחבים בקרב רבבות החסידים אשר האזינו למוצא פיו של האדמו"ר.
6. "כאשר חיפשו החסידים הציונים בפולין אחר רב שישמש להם אדמו"ר, אך טבעי היה שיבחרו ברב קוק[...]: צדיק לאומי ארצישראלי בכל הווייתו, מלא דביקות ולהט, אשר יש לו זיקה עמוקה לעולמה של החסידות [...].היתה זו חסידות לכל דבר ועניין. הם דבקו ברבם ולמדו לעומק את תורתו, הזכירו את שמו בתפילה ואימצו את מנהגיו. הוא היה עמוד האור לנחותם הדרך, לעבודת ה' ללימוד התורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. על המרחק הפיזי פיצו בעזרת מכתבים ("את מכתב קודשו שתינו בצמא כמה פעמים")אליו, (לעיתים צירפו שמותיהם לתפילה). היו מהם שאף עלו לבקרו במעונו בחגים, שהרי 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'....
וכך קמו בפולין שש חצרות של 'בית אברהם', בערים מרכזיות: פביאניץ, לודז', ז'יררדוב, ברנוביץ', אוטבוצק, והעיר ולוֹצְלַבֶק, (שחמישית מתושביה, כ-10,000, היו יהודים), עיר מגוריהם של סבא שמואל, סבתא אסתר-הודס, ובתם - אמי יולדתי שרה רבקה ז"ל. רב הקהילה היה הרב כתריאל פישל טכורש (לימים ראש חבר הרבנים של הפועל המזרחי, ורב בשכונת שפירא בתל אביב).
בשנת תרצ"ג עלה הרב טכורש הצעיר ארצה (ולרגל פרידתו נערכה לכבודו מסיבה שהותירה תצלום נדיר מן האירוע ובה נראה סבא שמואל לצידו של חתן המסיבה) וכאן בארץ ראיין הרב טכורש את הרא"יה, שהתוודה בפניו: 'הלא אין אני רבי אלא רב'... תגיד ותכץוב לחבריך שאני איש פשוט ואין אני מסכין להערצה ממין זה אני מודה לכם מקרב ל,על יסוד בתי התפילהאבל אך ורק למען יגדיל תורה ומוסר.תקבעו שם שיעורים לתורה ולמוסר.תלמדו דעת ה', מידות טובות ואהבת אדם". הראיון המפתיע ,שדהיה אחד הבודדים שהעניק הרבה לתקשורת, והתנהל באידיש פורסם בעיתון הוורשאי של תנועת תורה ועבודה, 'די יודישע שטימע', ומובא בתרגום לעברית בספר 'חסידות בית אברהם', שהפך להיותיד ושם לחצר חסידית ציונית שנכרתה בימי הזעם.
7. עם כיבוש פולין בידי השטן הנאצי עלה הכורת על חצר 'בית אברהם' וחסידיה. מי מחסידי החצר שהצליח להימלט ארצה בעור שיניו טרם פרוץ השואה, כמו סבא שמואל ואמי בתו, מילט נפשו בזכות אהבתו את ארץ ישראל. ועל כל השאר שהתמהמהו, עלה הכורת, לדאבון הלב.