את תקופת החופש הגדול השנה אני זוכה לבלות בקייטנת הגברים המכונה מילואים. כל מי שהיה במילואים אי פעם יודע שלמרות האתגרים, השמירות מסביב לשעון והתנאים הלא ביתיים - יש במילואים גם חוויה גברית ייחודית. גיבוש כזה שמאפשר להוריד פילטרים ולפתוח את הלב.
בליל השבת שעברה, אחרי סעודת השבת, ישבנו במרכז הפלוגה במוצב, ובאופן טבעי התגלגלה השיחה מנושא לנושא והגענו לדבר על חינוך ילדים. וככה, עד כמעט חצות, דיברנו, התווכחנו, שיתפנו והקשבנו זה לזה. עלו שם סיפורים אישיים מרגשים ושוברי לב על הורים אלימים, משפחות חד־הוריות, אתגרי הורים עם הילדים המתבגרים שלהם, חינוך לערכים, חינוך דתי לעומת חינוך חילוני, ועוד ועוד.
ובתוך המעגל הגברי הזה יושבים יחד דתיים, חילוניים, דתיים לשעבר, ואפילו כאלה שאינם יהודים. אירועים כאלה אינם שכיחים, וקייטנת הגברים של המילואים היא בדיוק ההזדמנות להעלות נושאים חשובים ולפתוח אותם יחד, מתוך כבוד הדדי והקשבה.
הדילמה הגדולה שעלתה אצל כולם, דתיים ולא דתיים, היא היכולת לאכוף סמכות בעידן שבו הפעלת כוח כמעט יצאה לחלוטין מגבולות הגזרה של השיח. חלק מהחברים עוד ידעו לספר על כך שבעבר, כשאבא שלהם היה מבקש מהם משהו - הם עברו מייד לדום. ואילו כיום - בקשה של הורה היא במקרה הטוב המלצה, וצריך להתחנן ולשדל עוד ועוד כדי שהמשימה הנדרשת תתבצע. וגם אז...
המציאות הזאת, שמוכרת לכולם, העלתה את השאלה המתבקשת - איפה אנחנו טועים? האם השימוש בכוח, שהיה מקובל מאוד בדורות הקודמים, באמת היה יעיל ואפקטיבי ואילו החינוך כיום מאבד יותר ויותר את הגבולות, או את היכולת להציב גבולות? התווכחנו והעלינו צדדים לכאן ולכאן. ובשורה התחתונה, לכולם היה ברור שאי אפשר לחזור למה שהיה בעבר. אבל רבים מההורים גם נבוכים ביחס לדרך שבה כן נכון לפעול מול הילדים. וגם אני שקעתי לי במחשבות.
כיסופים
בכתבה המרגשת של אורי לוי בכאן 11, "החיטה צומחת שוב", על השתקמות יישובי עוטף עזה, שלוש שנים לאחר הטבח שהוביל לפרוץ המלחמה, הוא ראיין בין היתר את בני חסון, דובר קיבוץ כיסופים. לדבריו הביקוש למגורים ביישובי העוטף בשיאו ואין די מקום ביחס לביקוש. הוא הוסיף שיש לאזור יתרונות: "החינוך פה הוא ברמה גבוהה, החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ כיסופים הוא ברמה היסטרית. מעבר לזה יש הטבות שהמדינה נתנה..."
עורך הכתבה הוסיף: "ומי שיגיע שייקח בחשבון שכיסופים הקיבוץ קצת השתנה". ואז דובר הקיבוץ מראה לעורך הכתבה בעיניים בורקות מודעת ווטסאפ על הכנסת ספר תורה.
מראיין: הכנסת ספר תורה? ומה אתה אומר בזה? אתה מדגיש לפניי שזה מה שאנחנו הולכים לעשות, מה זה אומר?
דובר כיסופים: אני מדגיש שאנחנו נאחזים בהיסטוריה היהודית, ובזכות זה אנחנו יושבים פה.
מראיין: שוב, אתה אומר לי את זה כי אנחנו כאן בקיבוץ שעד לפני 7 באוקטובר זה לא היה קורה?
דובר כיסופים: זה לא היה קורה. לא היה קורה. משהו קרה לנו. משהו קרה לנו בסיפור הזה. משהו קרה לנו. אתה רואה מזוזות על הדלתות, זה לא היה קודם. חלקנו כן, אבל חלקנו לא.
בני חסון, דובר קיבוץ כיסופים אומר את המשפט הזה ואור מיוחד בעיניו. ומשהו בי מצטמרר כשהוא מדבר ככה, בעיניים נוצצות. יהודים, שלמרות כל הקושי והסבל, למרות כל מה שהם עברו, שבים לביתם, שבים לאדמתם, שבים אל השורשים שלהם כאן בארץ. שבים למורשתם. לאביהם שבשמיים - האם יש עוד עם כזה בעולם כולו?
חינוך - זכויות וחובות
לפני 66 שנים, פרסם פרופ' צבי קורצוייל בבטאון "החינוך" (שבט תש"ך) מאמר קצר שכותרתו: "מטרות החינוך והשקפותיו של הרב קוק על מטרת חינוך דתי וחילוני" (ראה אור שוב בספר "תורת אמך - פרקי חינוך", הרב שלמה אבינר שליט"א, תשנ"א).
במאמר הזה משווה קורצווייל בין החינוך הקלסי, המסורתי שהיה מקובל בעבר לבין זה של הפסיכולוג והמחנך האמריקאי ג'ון דיואי (1859-1952), מייסד החינוך הפרוגרסיבי. שגישתו השפיעה ומשפיעה עד היום על צורת החינוך.
זה האחרון מתאפיין בכך ש"במקום להטיל חובות אשר מקורן מחוץ לעולמו של הילד, מאמין הוא בפיתוח האינדיווידואליות. במקום משמעות חיצונית, פעילות חופשית; במקום הלימוד מספרים ובעזרת מורים, מאמין הוא בלימוד על ידי הניסיון. במקום רכישת ידע ושיטות על ידי שינון בעל פה, הוא מעורר את התעניינותו ואת השתתפותו החופשית של הילד. במקום להכין את הילד לקראת חיי עתיד, הוא מדריך אותו לקראת ניצול מקסימלי של ההזדמנויות הטמונות בחיי ההווה. במקום מטרות סטאטיות, הוא מעדיף את הכרת העולם ההולך ומשתנה" ("הפילוסופיה של ג'ון דיואי", מתורגם מאנגלית).
טוב וישר
פרופ' קורצווייל מצביע במאמרו על ההבדל העמוק והיסודי בין סוגי החינוך השונים: "לעומת כל הדעות שהובאו עד עכשיו, מביא אני את דעתו של הרב קוק על מטרות החינוך: 'מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרוא בשם ה', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ה', כן יגדל טובו ויושר, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה" (איגרת קע).
בהמשך דבריו, מסביר הרב קוק שהחינוך כאמצעי לרכישת מקצוע הוא משני בעולם היהודי. יש לו ערך אך רק כטפל לעיקר. והעיקר הוא בניין אישיות האדם להיות טוב וישר.
וכך כתב פרופ' קורצווייל: "קטעים אלה במכתבו של הרב קוק מאלפים הם ביותר, כי הם מציינים בבהירות גדולה ביותר את מטרת החינוך הדתי. בעוד שהוגי דעות אחרים רואים את אחת המטרות העיקריות של החינוך בהכשרת האדם למלחמת החיים, היא נחשבה בחינוך הדתי מטרה 'ממדרגה שנייה של צדדי החינוך, כדבר שיש להשיגו מן הצד'".
שאלת הסמכות בחינוך חשובה אך גם היא, עם כל כבודה - משנית. השאלה איך מגיעים אל היעד חשובה אך היא משנית לשאלה מהו היעד אליו שואפים להגיע. החזרה אל יסודות החינוך היהודי מעניקה לנו את הבהירות להבחין בין עיקר לטפל. בין מטרה ואמצעי.
גם החזרה לשורשים בקיבוץ כיסופים היא ביטוי להבנת היעד הזה, שמושרש בעם היהודי באופן פנימי־נשמתי, תת־הכרתי. הרב קוק זצ"ל, שהשבוע, בג' באלול ימלאו 91 שנים להסתלקותו, האיר וממשיך להאיר את נתיבות דור התחייה וסולל לנו את הדרך להבנת יסודות החינוך בדור של תמורות עולמיות בשלל תחומים.
משהו קרה לנו בדור הזה, והרב קוק עוזר לנו להבין מה קרה.