נאמר בפרשתנו 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל; אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ, יֹאכֵלוּן . וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ, בְּקֶרֶב אֶחָיו. ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ'. [דברים יח, א-ב].
ישנן מילים בעלות חשיבות יתירה בתורה, מילים המסמלות יעד לבני ישראל משחר נעוריה של האומה, אשר יש המבקשים בימינו לגמדן ואף להופכן למילות גנאי. אחת מהן היא המילה נחלה והנגזר ממנה הלוא הוא המתנחל או המתנחלת. לכן מן הראוי לשוב אל המקורות ולהנחיל את המילה נחלה כך שתוחזר למלוא הדרה בקדמת הבימה, ותשוב להיות נחלתנו במלוא העוצמה, מתוך גאווה ויעוד בקרב כל שבטי י-ה.
זכורני איך באחד מימי תשס"ו 2006, הגיע לפגישה במודיעין עילית סגן שר הבטחון דאז, ד"ר אפרים סנה, ודרש להוריד דרמטית את מצבת החיילים במודיעין עילית, מצוותים של שישה מחסומים, לכדי צוות למחסום אחד בלבד. בפגישה נכחו ראש המועצה דאז, וכן סגן שר השיכון דאז וכותב שורות אלו כיזם קריות 'אחוזת ברכפלד' במקום.
אמר אז סגן השר סנה: 'לו יכולתי הייתי דואג שמודיעין עילית תבנה בתוך הקו הירוק, ולא כעוד התנחלות. אבל מה לעשות קבעתם כבר עובדות בשטח'... ענה לו סגן שר השיכון: כבודו טועה, אנחנו לא מתנחלים, אנחנו רק פותרים את בעיות הדיור לציבור החרדי'. ראש המועצה דאז הנהן אף הוא להסכמה. 'ומה אתה אומר'? שאלני סנה. הואיל ואמר שכבר קבענו עובדות בשטח, השיבותי חצי בהלצה חצי ברצינות, שאני מאתר לקוחות ומיישב אותם במקום שאחר זמן, כבודו יאמר ש'זו עובדה מוגמרת', ומבחינתי הוספתי שיש להם למתיישבים את התואר המכובד 'מתנחלים', מתנחלים השבים לאדמתם אחר אלפיים שנות גלות מנחלתנו, בדומה לאלו שזכו להתנחל ברמת אביב על אדמות הכפר שייח' מוניס. בהבדל אחד, שאנו רכשנו את הקרקעות מ'בני דודינו' בכסף מלא ממוכר מרצון לקונה מרצון, בניגוד לקרקעות אותו כפר. אגב מעז יצא מתוק והמחסום עבר אל מעבר למודיעין עילית, המונה כיום למעלה ממאה אלף תושבים.
למותר לציין שבקרב אחרים בקצה השני של שבטי ישראל, התואר מתנחלים יופיע בדרך כלל כפעילי ימין קיצוני, ועל כל פנים נדיר למצוא כתבה חיובית אודותם. לא אשכח שבצעירותי עבדתי בפרקליטות, ואמרה לי פרקליטה בכירה, שעבדה לעת מצוא גם כמורה לתנ"ך, שהיא נוהגת לדלג על ספר יהושע כי כולו כיבוש והתנחלות... נשוב אפוא ונבחן כיצד מופיעה המילה נחלה הן בפרשתנו, הן בתורה והן בחז"ל ככלל.
ואכן, כבר בשני פסוקים אלה שבפרשה, בהם פתחנו, המדברים על תפקיד שבט לוי, שלושה מובנים שונים למילה נחלה, ולא בכדי. תחילה, נחלה, היינו קרקע, חלקת אדמה. ארץ ישראל היא נחלת אבותינו. לשבט לוי אין נחלה כזו שיקבל כל שבט בישראל. כי תפקידו לחבר שמים לארץ, להנחיל לבני ישראל את התורה כך שתהא נחלת העם כולו. לכן יאכלו את אשי ה' והם הם נחלתו. ובזכות חיבור עם ישראל המתנחל בארצו לתורתו, לנחלה השמיימית, לקיום התורה ומצוותיה בנחלתו - 'ה' הוא נחלתו' של שבט לוי.
נמצינו למדים שיש ונחלה היא ארץ ישראל, יש ונחלה היא תורת ישראל, יש ונחלה הם אישי ישראל, ויש ונחלה הוא אלוקי ישראל - ה' הוא נחלתו. על שבט לוי מוטלת המשימה הכבדה לחבר את עם ישראל לתורת ישראל ולאלוקי ישראל. לחבר בין הנחלות על כל משמעויותיהן, לנחלה בעלת משמעות אחת, תוך כדי חיבור ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה בעבודת המקדש, באשי ישראל.
ואכן אומר רש"י על הפסוק בראשית הפרשה :'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק': מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק . ובהמשך: 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ' - מלמד שמינוי הדיינים, כדאי הוא כדי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב. לכן, 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט'. קשר אמיץ ובל ינתק של המשולש הנצחי, בין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, כשתפקיד הכוהנים לומר לדבק טוב, לדאוג שכל השלושה יישארו מחוברים זה לזה.
אומר המדרש במכילתא שמות טו,יז: אמר הקב"ה יבוא ישראל שנקראו נחלה, לארץ ישראל שנקראת נחלה, ויבנו בית מקדש שנקרא נחלה, בזכות התורה שנקראת נחלה. 'ישראל' שנאמר: 'עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל' [יואל ד,ב]. 'ארץ ישראל', ככתוב: בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ' [דברים כה,יט]. בית מקדש, ככתוב: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ' [שמות טו,יז]. תורה, ככתוב: 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל' [במדבר כא].
כדי שקשר המשולש ישמר כאמור, אומרת התורה בהמשך פרשתנו, אין שבט לוי עוסק רק בהנחלת התורה ובעבודת המקדש. בנוסף, 'וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹקיךָ, וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כׇּל רֹצֵחַ' [דברים יט,ג]. בשלש ולעתיד בשש ערי מקלט מתוך ארבעים ושמונה ערי מגוריו, עליו לטפל בשיקום הנחשלים באומה. לשקם את כל אלה שכשלו מתוך שלא הפנימו דיים את התורה אשר הנחילום הלוויים, את אותה זהירות בהתנהגות ובנהיגה הדורשת נחלתנו, תורתנו, אותה הנחילנו ה' אלוקינו, במעמד הר סיני, בלאו של 'לא תרצח'.
לאו המחייב זהירות יתרה, ולכן גם העושהו בשגגה גולה לאותם ערי המחנכים, ערי הלוויים, ערי המשקמים, המשיבים את החוטא להפנמת נחלתו. המשקפים את חובת הזהירות היתרה הנדרשת מאיש ישראל כלפי זולתו. משימה כבדה שלא בכדי על הרוצח בשוגג לשהות בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. לא רק שכנראה לא התפלל דיו שלא תבוא תקלה כרצח בשוגג, אלא ששבטו, לא השכיל לחנך את הדור שנטילת נשמה לא תקרה בנחלתנו, לא במזיד ואף לא בשוגג. 'וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים' [דברים יט,י]. וכדברי השפת-אמת, שאף לרוצח בשגגה בלבד אין מקום בנחלת אבותינו, אלא שחסד עשה עמו הבורא, שאפשר לו לנוס לעיר המקלט.
שלושה תפקידים אלה של כל איש לוי: הנחלת התורה לצד שיקום האסיר, וכמובן עבודת המקדש, חלים גם על כל המבקש להיות כמו אחד משבט לוי, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל.
במסגרת הנחלת התורה, מיד אחר פרשת הרוצח בשוגג ובמזיד, באה מצוות לא תעשה, שהיא בחינת 'רפואה המונעת' - איסור הסגת גבול בנחלת ה'. כי מתוך מריבה על נחלה עלולים הצדדים להיכשל ב'לא תרצח'. - 'לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ'[יט,יד]. והוסיף המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, בן דורם של רבי יוסף קארו והרמ"א, שאף כל המקפח מחיתו של חברו הוא בכלל מסיג גבול רעהו [תשובות מהרש"ל סימן פט].
משה רבנו זכה להנחיל נחלה לשניים וחצי שבטים. יהושע זכה להנחיל נחלה לחמישה שבטים נוספים בציווי ה', עד שכתוב: 'וַיְכַלּוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּתוֹכָם' [יהושע יט,מט]. וכך נאמר ביחס ליהושע בהכנה לכיבוש והנחלת הארץ, תחילה בספר במדבר ונשנה ושולש בספר דברים. 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן' [במדבר לד, יז].זהו הצוות החדש אשר אמור להשלים את התפקידים שהוטלו על משה ואהרן, ואפשר שהיו מתמלאים על ידם, אילולי חטאו בפרשת מי מריבה.
ובספר דברים: 'יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל' [דברים א, לח]. ושוב, 'וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה' [דברים ג,כח]. ופעם נוספת, 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כׇל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם 'וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת ' [דברים לא, ז-ח].
חשיבות יתירה קיימת לדברי חיזוק אלה על ידי ה' ועל ידי משה ליהושע. דברי חיזוק החוזרים ונשנים כאמור בערבות מואב ערב הכניסה לארץ. אלה מכשירים ומבססים את מעמדו של יהושע, כמנהיג ישראל בתקופת הכבוש וההתנחלות. לא בכדי משה אישית סומך ידיו על יהושע תלמידו ומחליפו במימוש היעד האלוקי של צאת ישראל ממצרים - על ידי כניסתו לנחלת אבות בראש המתנחלים בנחלת אבותם. גם בני גד ובני ראובן היוצאים חלוצים לפני צבא המחנה, מדברים בלשון נחלה - 'לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ'[במדבר לב , יח].
למרות אותם חלוצים, מספר פעמים אומר הקב"ה ליהושע 'חזק ואמץ' בטרם יצא למלחמת כיבוש נחלת האבות, בטרם יחל במלחמת 'שבע השנים', ובטרם ינחיל לישראל את נחלתם במשך שבע שנים נוספות. אף הלוחמים מקבלים בפרשתנו דברי חיזוק מפי הכהן משוח המלחמה. חיזוק הנצרך הן לקראת כיבוש נחלת אבותינו והן עבור השמירה עליה: ... 'אַל יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל תַּחְפְּז֛וּ וְאַל תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃ כִּ֚י ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם' [כ,ד].
בלשון זו של 'נחלת אבותינו' משתמש, במרד על השלטון היווני בארץ, גם שמעון התרסי בנו השני של מתתיהו, שהיה כהן גדול ונשיא היהודים. וכך אמר באומץ רב כשדרש ממנו אנטיוכוס השביעי את מצודת החקרא שבירושלים: 'לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו. כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו' [ספר המקבים א, פרק טו, פסוקים לג-לד].
נשאלת השאלה, האם פסוק זה 'אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם' במלחמה ובשמירה על נחלתנו, הינו בגדר דברי חיזוק או שמא ציווי, האוסר על לוחם לפחד? ואם בציווי עסקינן, כיצד ניתן להורות הלכה למעשה לאסור פחד? על שאלה דומה נשאל הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, חתנו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל - האם מותר לרופא לעזוב עיר מופגזת בגלל סכנה כי הוא פוחד? וענה הרב, שפסוק זה, איננו ציווי, אלא הבטחה שאין ממה לפחד. ובספר 'ברכת פרץ' לפרשתנו אומר הסטייפלר, בעל ה'קהילות יעקב', שעם ישראל כעם ינצח על אף שיתכן שיחידים ימותו במלחמה בהגנה על עמנו ועל נחלתנו.
מסביר הרב זילברשטיין, שההבטחה היא שבפועל לא ירך לבבם של היוצאים לקרב מרעש צהלות הסוסים וצחצוח החרבות, הגפת התריסים ושפעת הקלגסים ובימינו, מקולות שעטת הטנקים, קטב"מים, וכיוצא באלה. הפחד מקולות המלחמה הנשמעים ברקע עלול להטיל מורך בלב הלוחמים ולהביא אותם למסקנה שבדרך הטבע קשה יהיה לנצח בקרב. על כך באה הבטחת התורה: 'אל תיראו', לוחם ישראלי לא יירא מקולות המלחמה, כי יודע הוא תמיד שהנהגת ה' יתברך איננה כפופה לדרך הטבע, אלא למעשינו ולזכויותינו. יש כאן דברי חיזוק והבטחה לנחלה ולמתנחלים בארצם השומרים על נחלה במובן הארצי כעל נחלה במובן הרוחני כאחד.
גם בקידוש ובזמירות שבת, נחלתנו הינה בראש מעייננו. בקידוש רבה נאמר: 'אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי...אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, אומר הרד"ק ואבן עזרא, היא ארץ ישראל. שיביאנו ה' לארץ ישראל ונשלוט עליה בשכר שמירת השבת ושאר המצוות. 'וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר'. היינו, ונתתי לך את נחלת יעקב אביך, היא ארץ-ישראל.
אומר הרד"ק: ארץ-ישראל, שהיא ניתנה לזרעו של יעקב בלבד, ולא לזרעו של ישמעאל ולא לזרעו של עשו! 'כי פי ה' דבר', זוהי הבטחת הבורא, וכיון שדיבר ודאי יקיים. ובמסכת שבת [קיח.] הביא רש"י בשם חז"ל: שכל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, בלי גבולות. נחלת יעקב בדווקא, שלו מבטיח ה': 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה', היינו בלי מצרים. ולא כפי שנאמר לאברהם: 'הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך'[בראשית יג,טו], ולא כפי שנאמר ליצחק אבינו: 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'[בראשית כו,ג].
גם במזמור 'ברוך א-ל עליון' שחיבר רבי שמואל ממגנצא, (בשנת ד'תתקן) כותב המשורר: 'ואשרי כל חוכה, [כל מחכה] לתשלומי כפל [שכר כפול לשומרי שבת] מאת כל סוכה [הקב"ה המביט ורואה הכל], שוכן בערפל [בענן], נחלה לו יזכה בהר ובשפל [בהר ובעמק], נחלה ומנוחה כפי שקיבל מי שהשמש לו זרחה, הוא יעקב אבינו. כאמור בישעיהו, 'וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר' [נח,יג-יד].
יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו 'הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ' [תהלים כח,ט], 'כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב'. ושגם המילים נחלה והמתנחלים, יתנחלו בכל הלבבות ותזרח להן השמש כבתחילה, מתוך הערכה גדולה ל'גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' הדבקים בנחלת האבות בגבורה, תוך קיום נחלתנו היא התורה, מי בחוות, מי בהר ומי בבקעה. ובעז"ה נזכה לנחלה בלי מצרים בכל מרחבי נחלתנו מתוך שלום ושלווה, ל'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ', ולבניין 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ' הוא בית הבחירה במהרה.