בעידן שבו השיח הציבורי מרבה לעסוק בטראומות ילדות, בהאשמת הורים ובניתוקים משפחתיים, מבקשת אסתר סולטן להציע מבט אחר לגמרי.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא מציגה תפיסה שלפיה מערכת היחסים עם ההורים אינה רק חובה מוסרית או מצווה הלכתית, אלא אחד המפתחות המרכזיים לחיים שלמים יותר, לזוגיות טובה יותר ולחוסן משפחתי.
סולטן, מחנכת, יועצת ומנחת סדנאות למודעות, הורות וכיבוד הורים, מספרת כי בשנים האחרונות היא עדה לעלייה חדה בביקוש להרצאותיה. לדבריה, מדובר בתופעה שלא הייתה קיימת בעבר. "פעם הקשר עם ההורים היה כמעט מובן מאליו. היה ברור שכשההורים מזדקנים הילדים מטפלים בהם, והיה ברור שילדים מכבדים את הוריהם. היום אנחנו חיים בתרבות שמרבה להאשים הורים כמעט בכל קושי של ילדיהם".
לדבריה, השינוי התרבותי הזה מחלחל גם אל ההורים עצמם. "היום כמעט כל הורה מסתובב עם רגשות אשם. איבדנו את הביטחון בהורות שלנו, וכשילדים גדלים מתוך תחושת האשמה הזאת, קשה מאוד גם לכבד את ההורים". היא סבורה שהמציאות הזו יוצרת דיסוננס עמוק: דווקא בדור שבו ההורים משקיעים בילדיהם יותר מאי פעם, הם זוכים לעיתים קרובות לפחות הערכה ולהרבה יותר ביקורת.
אלא שסולטן מבקשת להרחיק את הדיון מהשאלה אם ההורים "ראויים" לכבוד. מבחינתה, מצוות כיבוד הורים אינה תלויה בהתנהגותם של ההורים אלא בעולמו הפנימי של האדם. "כיבוד הורים אינו עסקה. אני לא מכבד את ההורים שלי כי הם היו מושלמים, אלא מפני שזה בונה אותי. התורה כבר אמרה 'למען יאריכון ימיך', ואני רואה שוב ושוב עד כמה קשר נכון עם ההורים משפיע כמעט על כל תחום בחיים".
מהניסיון שצברה בליווי מאות משפחות היא משוכנעת כי שיפור היחסים עם ההורים מקרין גם על הזוגיות, על חינוך הילדים ועל תחושת היציבות האישית. "יש אנשים שמגיעים אליי עם בעיות בזוגיות או בחינוך ילדים, אבל אני מגלה שאם מערכת היחסים שלהם עם ההורים הייתה בריאה יותר, חלק גדול מהבעיות כלל לא היה מתפתח".
אחד החידושים המרכזיים בתפיסתה הוא ההבחנה בין מעשים לבין עמדה פנימית. לדבריה, רבים סבורים שכיבוד הורים מסתכם במעשים חיצוניים, אך זו טעות יסודית. "כיבוד הורים הוא קודם כול תנועת נפש. אפשר לומר בדיוק את אותו משפט מתוך כבוד אמיתי, ואפשר לומר אותו מתוך התנשאות. המילים כמעט אינן משנות; מה שקובע הוא המקום הפנימי שממנו הן נאמרות".
כדי להמחיש את הדברים היא מספרת על אישה שביקשה שוב ושוב לשכנע את הוריה לקבל עצות מקצועיות, אך נתקלה בהתנגדות. רק לאחר שלמדה להציע את הדברים בענווה, מבלי לנסות "לחנך" את הוריה, השתנתה מערכת היחסים. "יש בעולם ארבעה אנשים שלא נועדנו לחנך - אבא, אמא, חם וחמות. דווקא כשמשחררים את הרצון לתקן אותם, משהו עמוק בקשר משתנה".
לדבריה, אותו עיקרון נכון גם ביחסים עם חם וחמות. "כשאדם מכבד את הוריו של בן או בת הזוג, הוא למעשה מכבד גם את בן הזוג עצמו. כשאני מדברת בכבוד על ההורים שלו, אני אומרת לו שהשורשים שמהם צמח טובים וראויים, וזה מחזק את הזוגיות כולה".
סולטן מדגישה כי אין בכוונתה להתעלם ממקרים מורכבים או מקשרים משפחתיים קשים במיוחד. לדבריה, יש מצבים חריגים שמחייבים התייחסות אישית ורגישה, ולא תשובות כלליות. עם זאת, היא סבורה שגם במערכות היחסים המסובכות ביותר אפשר כמעט תמיד למצוא את המקום שבו האדם עצמו יכול לבחור כיצד להגיב וכיצד לשנות את חלקו במערכת היחסים.
במהלך השנים פיתחה סולטן דימוי המלווה את עבודתה. "בין הורים לילדים זורם צינור של אהבה. לפעמים יש בו אבנים שמונעות מהאהבה לזרום. כשמסירים את האבנים הללו, לא צריך לייצר אהבה חדשה - היא כבר קיימת, היא פשוט חוזרת לזרום". מבחינתה, זהו הסבר פשוט לתהליכים שהיא רואה פעם אחר פעם במשפחות שליוו אותה.
אחת התופעות שמטרידות אותה במיוחד היא הנורמליזציה של ביקורת על הורים בשיח הציבורי. "היום זה כמעט לגיטימי לשבת ולדבר בגנות ההורים. אבל צריך לזכור שגם אנחנו נהיה יום אחד ההורים שעליהם ידברו. הדרך שבה אנחנו מדברים על סבא וסבתא היא גם הדרך שבה הילדים שלנו ילמדו לדבר עלינו".
לקראת סיום השיחה היא משתפת גם בחלומה האישי. "כמו שבכל כנס הורים יש הרצאה על חינוך ילדים, כך אני רוצה שבכל מקום תהיה גם הרצאה על כיבוד הורים. זה לא נושא ששייך רק לגן הילדים. הוא מלווה אותנו כל החיים, וככל שיותר אנשים יכירו את התפיסה הזאת, כך נראה יותר משפחות שמצליחות לרפא קשרים ישנים ולבנות עתיד טוב יותר".