יש סיפורי חזרה בתשובה שמתחילים בשיעור תורה. אחרים מתחילים בספר או במפגש מקרי. סיפורה של מורן קורס מתחיל דווקא בתוך טנק מכותר במלחמת יום הכיפורים.
בשיחה אישית עם ד"ר חנה קטן היא חוזרת אל אותו רגע דרמטי שעליו שמעה מאביה במשך השנים - רגע שלדבריה שינה לא רק את חייו, אלא גם את עצם לידתה.
"אבא שלי היה בתוך טנק כשמסביבו המצרים סוגרים עליו מכל הכיוונים", היא מספרת. "החייל הדתי שהיה איתם אמר לכולם לומר 'שמע ישראל', כי היה ברור להם שאלו הרגעים האחרונים שלהם. ואז אבא שלי, שלא היה אדם דתי, פנה לקב"ה ואמר: אם תציל אותנו, אני מבטיח להביא עוד נשמה לעולם".
לדבריה, באותו רגע אירע מה שנראה בעיניו כנס. "פתאום הטנק התחיל לנסוע. אף אחד לא יודע איך. הם הצליחו להיחלץ, ושנייה אחרי שעזבו את המקום פגע בדיוק שם פגז. עשר שנים אחר כך אני נולדתי. תמיד הרגשתי שההבטחה הזאת היא חלק מהסיפור שלי".
אלא שגם אחרי שנולדה, הדרך אל האמונה לא הייתה מובנת מאליה. עד גיל 19, היא מספרת, לא הכירה כמעט דבר מעולם היהדות.
"תמיד חיפשתי אמת, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. חיפשתי במקומות שונים, בהתנדבויות, בארגונים, במפגשים עם אנשים. רק בדיעבד הבנתי שבעצם חיפשתי את הקב"ה".
את נקודת המפנה היא מייחסת למפגש עם ילד צעיר שנפצע בפיגוע ואיבד את אמו ואחיו. "שאלתי אותו איך הוא עדיין מאמין אחרי כל מה שעבר. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני לא כועס על הקב"ה. אני מודה לו שזכיתי להכיר את אמא שלי ואת האחים שלי במשך השנים שהיו איתי'. המשפט הזה זעזע אותי. שאלתי את עצמי מאיפה הכוחות האלה מגיעים, ומה יש בו שאין בי. משם התחיל המסע שלי ליהדות".
קורס מתארת את החזרה בתשובה כתהליך מתמשך שנמשך כבר יותר משני עשורים. מבחינתה, חודש אלול אינו רק תקופה בלוח השנה אלא הזדמנות להתחדשות פנימית.
"כל שנה אני מגלה מחדש שהקב"ה לא מחפש רק את התחושות שלנו. הוא רוצה שנביא את האמונה לעולם המעשה, שנרבה טוב, שנפיץ אור ושנחזק אנשים אחרים".
אחד הפרקים המטלטלים בחייה הגיע דווקא אחרי שהקימה בית. זמן קצר לאחר אחת הלידות היא מצאה את עצמה מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה, בתקופה שבה כמעט לא דיברו על התופעה.
"לא ידעתי שזה דיכאון. פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה. מבחוץ הכול נראה רגיל. טיפלתי בילדים ועשיתי את מה שצריך, אבל בפנים לא הרגשתי כלום. שום דבר לא שימח אותי. זו הייתה מחלה שקופה".
בדיעבד היא רואה דווקא במשבר הזה את נקודת הזינוק של שליחותה הציבורית. "בדיכאון הזה גיליתי שאני יודעת להרצות, לדבר ולהעביר שיעורי תורה. לפני כן בכלל לא חשבתי על זה. היום אני מאמינה שהשברים הכי גדולים שלנו יכולים להפוך למקומות שמהם צומחת השליחות הגדולה ביותר".
גם כאם לשבעה ילדים היא מספרת שלא כל המסעות היו פשוטים. אחד מבניה עבר תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, עזב מסגרות, והוביל גם את הוריו למסע של אמונה וסבלנות.
"כהורה אתה רוצה לשלוט, לכוון ולפתור הכול. אבל למדתי שלא הכול בידיים שלנו. צריך גם לדעת לחבק, להכיל ולהאמין שהקב"ה מנהל את העולם". לבסוף, היא מספרת, בנה מצא את דרכו, התגייס לצה"ל וכיום הוא מחזק חיילים ומניח תפילין לחבריו. "אם היו אומרים לי בתחילת הדרך לאן המסע הזה יוביל, הייתי הרבה יותר רגועה".
לקראת סיום השיחה היא חוזרת אל אחד הלקחים המרכזיים של חייה - היכולת להרפות גם כאשר הכול נראה תקוע. היא מספרת על פרויקט גדול שהתבטל יום לפני יציאתו לדרך, אחרי חודשים של הכנות. באותו רגע הרגישה שכל התוכניות קרסו, אך דווקא מתוך הריק נולדה הדרך החדשה שלה - שיטת "מתבוננות", שבאמצעותה היא מלווה כיום אלפי נשים.
"המסר שלי הוא שדווקא במקום של חוסר ודאות צריך ללמוד להרפות. אנחנו כל כך רוצים לשלוט ולדעת הכול מראש, אבל לפעמים רק כשמשחררים, הקב"ה מגלה לנו את הדרך שבאמת יועדה לנו".