קשה לעבור לסדר היום לנוכח עדותם המטלטלת של בני משפחתו של לוחם צה"ל איתן צ'סטרמן שנפצע בדרום לבנון. גם אם חלק מהפרטים הוכחשו, קשה להתווכח עם תחושות - והתחושות כאן קשות ודורשות דיון אמיתי בכובד ראש.
לפני הכל, ראוי להיכנס לראשו ולליבו של גיבור ישראל איתן, ה' ישלח לו רפואה שלמה במהרה. רק לפני שעות אחדות הוא עוד היה בלבנון. שניים מחבריו נהרגו, הוא נפצע קשה, נכווה כמעט בכל חלקי גופו, הורדם והונשם. עכשיו הוא מתעורר בבית חולים ישראלי, כאוב, מטושטש ומבוהל. בני המשפחה אינם מורשים לעמוד לצידו, גם נציג מטעם הצבא לא נמצא בשטח. דלתות המחלקה נעולות. סביבו אנשי צוות המשוחחים ביניהם בערבית, ואין לו מושג מה הם אומרים ומה עומדים לעשות בגופו.
אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה עובר עליו. אותה שפה ששמע בארץ האויב מקיפה אותו כעת כשהוא מוטל חסר ישע במיטה.
אם לא די בכך, בני המשפחה ששהו בחוץ טענו כי ביקשו במשך למעלה מארבע שעות להיכנס, ולו לרגע. רק לראות שאיתן בסדר. הם סורבו שוב ושוב. לבסוף אחיו דוד נכנס בכוח ומצא אותו מתחנן למים ומתלונן על כאבים, בשעה שלטענתו ארבעה אחים מהצוות הרפואי היו עסוקים בגלילת המסך מול אפליקציית 'טיקטוק'. איתן סיפר לו שכאשר הפכו אותו במיטה עשו זאת בברוטליות, "כמו סרדין", וראשו הוטח במיטה.
האח המודאג וההמום הרים קול צעקה, ובבת אחת, הפלא ופלא, התגלו במערכת כוחות ושלא נראו קודם לכן. קצין הביטחון הוזעק כדי לטפל בבן המשפחה שפרץ למחלקה. בית החולים דחה את הטענות. שר הביטחון הורה לבדוק. מן הסתם ייפתחו המצלמות, ייחקרו הטענות ויפורסמו המסקנות.
כדאי לבדוק הכול, ומהר. אבל יש כאן חלק יותר חשוב מהעובדות היבשות - והוא התחושות הקשות. פרשת רמב"ם היא רק הסדק שדרכו אפשר להציץ אל שאלה רחבה ומטרידה הרבה יותר: מי מטפל בנו?
לא רק בלוחמים שחזרו מלבנון. מחר זו יכולה להיות יולדת בשעה הרגישה בחייה, חולה אונקולוגי שנזקק לטיפול גורלי, קשיש שאינו מצליח להסביר מה כואב לו או תינוק בן יומו שאינו מסוגל לספר דבר. בבית החולים כולנו נעשים קטנים. הכסף, התפקיד והמעמד נשארים בכניסה. אתה נשכב במיטה ונתון לחסדיו של איש צוות בתקווה שהוא אכן מקצועי, רחום ובעיקר רוצה בטובתך.
בשנים האחרונות השתנתה מערכת הבריאות בישראל כמעט בלי ששמנו לב. שיעור הרופאים הערבים זינק מ-8 אחוזים בשנת 2010 לכ-25 אחוזים בשנת 2023. בקרב הרופאים הערבים שקיבלו רישיון בשנים 2020-2022, 84 אחוזים למדו בחו"ל, מתוכם כאלה שהוכשרו בא-נג'אח ובאל-קודס, מוסדות אקדמיים שבהם מחבלים זוכים לכבוד וארגוני טרור פועלים באין מפריע.
אחר כך הם חוזרים לכאן, לובשים חלוק ומקבלים את המפתחות למקומות הרגישים ביותר בחיינו.
מותר וצריך לשאול מה הם למדו שם מלבד רפואה. מותר לבדוק מה יחסם למדינת ישראל, לחייליה ולאזרחיה. אחרי שבעה באוקטובר, ולאחר שנחשפו אנשי רפואה שהביעו תמיכה בטבח ובמחבלים, זו כבר אינה חרדה מדומיינת. זו חובת זהירות בסיסית של מדינה שמבקשת להתקיים.
עוד לפני שאלת התמיכה בטרור, יש משהו מקומם במציאות שהפכה שגרתית בבתי החולים. אתה שוכב במיטה ושניים או שלושה אנשי צוות עומדים מעליך ומשוחחים ביניהם בערבית. הם מביטים בך, מצביעים על המסך, אומרים משהו וצוחקים. אולי סיפרו בדיחה על הפקקים ואולי דיברו על הגידול שמצאו בצילום. לך תדע.
בבית חולים במדינת ישראל, בוודאי ליד מיטתו של חולה דובר עברית, ראוי לדבר עברית. לא בחסד, בזכות. החולה הוא בעל הבית על גופו, והוא זכאי להבין מה נאמר עליו ומה נעשה לו. מי שמדבר מעל ראשו בשפה זרה הופך אותו מבן אנוש לחפץ רפואי.
נכון, ישנם רופאים ואחים ערבים רבים וטובים העושים מלאכת קודש. גם בני משפחתו של איתן הודו לאנשי צוות ערבים שטיפלו בו במסירות. לעומת זאת, יש ביניהם גם תומכי טרור ומסיתים שבוודאי גם מתרשלים בעבודתם ופוגעים בחולים.
אם לא די בכל זה, למחבל המאושפז בבית חולים מצמידה המדינה שמירה. יש נוהל, יש מאבטח ויש מי שאחראי לכך שלא יאונה לו רע. ארבעה לוחמים שנפצעו למענה נשארו, לפי המשפחה, בלי כתובת צבאית זמינה.
אבל הסיפור, כאמור, גדול מהם. כי בסופו של דבר כולנו נזקקים במוקדם או במאוחר לשירות במרכז הרפואי. ובמקום שנשאל כאשר נהיה חלשים מכדי לשאול, כדאי לשאול כבר עכשיו: מי מטפל בנו?
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי 'בקהילה'. לתגובות: kook@bakehila.com