מותו לאחרונה של קוזו אוקמוטו, ממבצעי הטבח בנמל לוד, מחזיר אותי לסיפור החקירה שבה רחבעם "גנדי" זאבי הניח אקדח על השולחן והצליח לשבור את שתיקתו.
יותר מחמישה עשורים אחרי, הפרשה ההיא מחדדת את הפער בין ישראל שידעה להפעיל תחבולה, נחישות ושיקול דעת מבצעי כדי להכריע את אויביה - לבין מציאות שבה החשש מהשלכות משפטיות מאיים לעיתים לשתק את הלוחמים עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה.
הפער המצמרר בין ההיסוס של לוחמי צה"ל בפיגוע בחוות גלעד לבין הנחישות שאפיינה את ישראל בעבר מספר את סיפורה של רוח ההכרעה שאבדה. בחוות גלעד ראינו חיילים מהססים לירות במחבלים מחשש להפרת הוראות הפתיחה באש ולהשלכות משפטיות. פעם, המציאות הייתה אחרת.
מותו לאחרונה של קוזו אוקמוטו, אחד ממבצעי הטבח בנמל לוד, החזיר אותי לאותה פרשה. עבורי זו גם סגירת מעגל, כמי שייצגה את משפחות הקורבנות במאבקן המשפטי נגד האחראים לטבח. אך סיפור לכידתו הוא בעיקר תזכורת למדינת ישראל שפעלה מתוך הבנה פשוטה: תפקידה הראשון הוא להגן על אזרחיה ולהכריע את אויביה. המשפט היה מסגרת פעולה - לא מי שניהל את שדה הקרב.
מסמכים שנחשפים כעת מלמדים כיצד לאחר לכידתו סירב אוקמוטו לדבר וביקש למות. אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם "גנדי" זאבי, זיהה את נקודת התורפה שלו. לפי העדויות, הוא הניח את אקדחו על השולחן והבטיח, באמצעות מתורגמן, שאם ישתף פעולה יאפשר לו להתאבד.
אוקמוטו דיבר.
לאחר ימים של שתיקה הוא מסר מידע מודיעיני יקר ערך. כשהחקירה הסתיימה, גנדי לקח את האקדח בחזרה והבהיר שלא הייתה כל עסקה. אוקמוטו הועמד לדין. אפשר להתווכח על השיטה. קשה להתווכח על התוצאה.
היום קשה לדמיין מהלך כזה. עוד לפני שהאקדח היה מונח על השולחן, היו מתחילים דיונים משפטיים, נכתבות חוות דעת ונבחנות השלכות בינלאומיות. במקום לשאול כיצד מנצחים את האויב, היינו שואלים כיצד הפעולה תיראה בעיני משפטנים. אירוע חוות גלעד ממחיש עד כמה החשש הזה כבר חדר אל שדה הקרב.
במשך שנים אני נאבקת בזירה המשפטית נגד ארגוני טרור ומממניהם. דווקא משום כך אני מאמינה בשלטון החוק. אבל יש הבדל בין משפט שמאפשר למדינה להגן על עצמה לבין משפט שהופך לכלי שמגביל את יכולתה לעשות זאת.
אויביה של ישראל הבינו זאת מזמן. אם אינם יכולים להביס אותנו בשדה הקרב, הם מנסים לעשות זאת בזירה המשפטית. בתי דין בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם וקמפיינים משפטיים הפכו עבורם לכלי מלחמה. צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד בכירים ישראלים אינם רק הליך משפטי - הם חלק ממאמץ להרתיע את מי שנלחמים בטרור, במקום את הטרוריסטים עצמם.
גנדי לא היה אויב של המשפט. הוא הבין את סדר הדברים: המפקדים מנהלים את המלחמה, והמשפט מעניק להם מסגרת - לא מחליף את שיקול דעתם. בשנים האחרונות נדמה שהסדר הזה התהפך, והפחד מהיועץ המשפטי גדול לעיתים מהפחד מפני האויב.
מותו של אוקמוטו הוא תזכורת ללקח ששכחנו: הרתעה אינה מתחילה במסמכים משפטיים אלא בנחישות, באומץ ובאמונה בצדקת הדרך. פעם, כדור אחד הספיק. לא משום שהעולם היה פשוט יותר, אלא משום שמדינת ישראל ידעה שהיא נלחמת כדי לנצח - ומערכת המשפט ידעה שתפקידה לסייע לה, לא לנהל את המלחמה.
ניצנה דרשן-לייטנר היא נשיאת ארגון שורת הדין שנלחם למען מדינת ישראל בזירה המשפטית ומחברת הספר "הרפון"