תהילה פרידמן נשאה במשך שנים בלבה זיכרונות קשים מפיגוע קו 405, אך במקום לאפשר לטראומה להגדיר את חייה, היא בחרה להפוך אותה לכוח שמניע עשייה, נתינה ואהבת אדם.
בריאיון לד"ר חנה קטן היא חוזרת אל אותו יום קיץ בשנת 1989. נערה צעירה בת 13 וחצי, מדריכת קייטנה בקריית יערים, שרואה לפתע עשן מיתמר מכיוון הכביש הראשי. תחילה היא דואגת להרחיק את הילדים שהיו באחריותה, אך אחר כך רצה עם בקבוקי מים לעבר זירת האסון, מתוך רצון פשוט לעזור. שם היא נחשפת למראות שילדה בגילה לא הייתה אמורה לראות לעולם.
"אני חושבת שהחיים שלי התחלקו ללפני ואחרי", היא מספרת. "היום היו קוראים לזה טראומה. אז אפילו לא ידעו לתת לזה שם. אף אחד לא אסף אותנו, לא הסביר, לא עיבד איתנו את מה שראינו. פשוט חזרנו לחיים והמשכנו הלאה".
השנים חלפו. תהילה נישאה, הקימה משפחה ויחד עם בעלה פתחה עסק חדשני למשלוחי עוגות לישראל. נדמה היה שהחיים חוזרים למסלולם, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שבו גם הפחדים. היא מצאה את עצמה נמנעת מנסיעות, חוששת לצאת מהבית וצמודה לשידורי החדשות. הגוף, היא אומרת, זכר את מה שהלב ניסה להדחיק.
מי ששינה את נקודת המבט היה דווקא בעלה. "הוא אמר לי משפט שלא אשכח לעולם: 'אז היית ילדה ולא יכולת לעשות כלום. היום את כבר יכולה'. המשפט הזה תפס אותי. הבנתי שאני לא יכולה לשנות את מה שקרה, אבל אני כן יכולה לבחור מה לעשות עם הכאב".
באותו רגע נולד רעיון קטן, שכמעט במקרה הפך למפעל חיים. היא אפתה מאות מאפינס ושלחה אותם לפצועי הפיגועים בבתי החולים, בצירוף מספר הטלפון האישי שלה והזמנה פשוטה: "אם אפשר לעזור בעוד משהו - תתקשרו". היא לא דמיינה שבתוך ימים ספורים תקבל יותר ממאה פניות ממשפחות שנזקקו לעזרה בסיסית - כיסאות גלגלים, מעקות לבית, ציוד רפואי וליווי אנושי.
בלי תוכנית עסקית ובלי להגדיר זאת כך, היא גילתה שהקימה ארגון.
"התחלתי לפתוח את דפי זהב ולהתקשר לכל מי שיכול לעזור", היא מספרת. "התקשרתי לחברות, לבעלי מקצוע, לעמותות. כל אחד תרם משהו. פתאום הבנתי שיש לנו עם מדהים. אנשים רק חיכו להזדמנות לעשות טוב".
בהמשך פנתה לאלפי לקוחות העסק וביקשה מהם לשלוח מכתבי אהבה ועידוד למשפחות הפצועים והשכול. בתוך זמן קצר החלו להגיע מסרים מכל העולם - מארצות הברית, אירופה, אוסטרליה, הפיליפינים ומדינות נוספות. המתנדבים הלכו והתרבו, הפעילות התרחבה, והארגון קיבל את השם "אהבה".
נקודת המפנה הבאה הגיעה לאחר הפיגוע במלון פארק בליל הסדר. בעקבות עצתו של דב קלמנוביץ', מפצועי האינתיפאדה, החליטה תהילה להקדיש את ליל הסדר למשפחות שכולות ולפצועי טרור.
"הרגשנו שחייבת להיות תגובה יהודית לפיגוע שכל מטרתו הייתה לזרוע שנאה", היא אומרת. "רצינו להביא אהבה, אחדות וסולידריות דווקא בלילה הכי משפחתי בשנה".
בליל הסדר הראשון, כשהיא בחודש השביעי להריונה, גילתה לפתע ששכחה פרט אחד - מי ינהל את הסדר. כשהבינה שאין מי שיעשה זאת, עמדה על כיסא והתכוננה להוביל בעצמה את הערב. אז קם אחד ההורים השכולים, לקח את ההגדה לידיו והפך את הרגע לאירוע מכונן.
בהמשך הוא ביקש מכל המשתתפים - הורים שכולים, פצועים ואלמנות - לעמוד במעגל, לאחוז ידיים ולשיר שוב ושוב "עם ישראל חי". "באותו רגע הבנתי שליל הסדר הזה הוא הרבה יותר מארוחה חגיגית. זו רשת תמיכה רגשית שנותנת כוח להתחיל מחדש".
מאז הפך ארגון "אהבה" לבית עבור אלפי משפחות שכולות. הוא מפעיל קבוצות תמיכה, ליווי מקצועי ורגשי, מפגשים ייעודיים לאלמנות, להורים, לאחים ולאחיות שכולים, ובשנים האחרונות גם מסגרות מותאמות לציבור התורני שנפגע במלחמת "חרבות ברזל".
לדברי תהילה, ההתאמה התרבותית היא תנאי להצלחת הסיוע. "אם באמת רוצים לעזור לאנשים, צריך לדבר בשפה שלהם, להבין את העולם שלהם ולתת מענה שמתאים להם. רק כך אפשר לגעת באמת בלב".
לקראת סיום השיחה מבקשת ד"ר חנה קטן להצביע על המסר שעולה מסיפורה של תהילה: לא כל אחד יכול למנוע אסון, אבל כל אחד יכול לבחור כיצד להגיב אליו. לפעמים די בלב פתוח וברצון לעשות טוב כדי להצמיח מתוך הכאב מפעל של חסד, שמעניק תקווה לאלפי אנשים ומזכיר שגם אחרי השבר הגדול ביותר אפשר לבחור בחיים.