בריאיון מיוחד לפודקאסט של ערוץ 7 פותח הרב אלחנן בן נון, מראשי הציונות הדתית ובעבר רב היישוב שילה במשך כארבעה עשורים וראש ישיבת בית אורות במשך כ-15 שנה, צוהר לעולמו הרוחני ולתחנות המרכזיות שעיצבו את דרכו.
לצד זיכרונות אישיים, הוא פורש משנה רחבה על אחריות ציבורית, הנהגה תורנית, תורת הגאולה ומשמעותה של הציונות הדתית בדור התחייה.
הרב מתאר כיצד בחר להעביר את הנהגת היישוב לדור הבא, אך להמשיך במסירת שיעורים ובהכוונה רוחנית. לדבריו, הנהגת קהילה גדולה אינה יכולה להישען על אדם אחד בלבד, והיא מחייבת שותפות ואחריות משותפת. את המשך פעילותו הוא רואה כחלק בלתי נפרד מהשליחות שליוותה אותו לאורך עשרות שנים.
הרב חזר לתחנות מעצבות בתקופת רבנות שילה. בשנת 1989 התרחש ביישוב אסון קשה, לאחר שמשפחתו של הרב שלמה דויטש, ובה הורים ושישה ילדים, שבה בלילה מירושלים ברכב פרטי. אוטובוס שנסע מולם נסע בנתיב הנגדי, משום שבאותה שעה נהגו לרגום אותו באבנים באזור. הרכב המשפחתי והאוטובוס התנגשו חזיתית, והרב שלמה דויטש ושלושה מילדיו נהרגו, בעוד האם ושלושה ילדים נוספים נפצעו.
לאחר האסון הגיע יחד עם הרב מיכאל ברום אל הרב מרדכי אליהו כדי לשאול כיצד לנהוג. במהלך השיחה סיפרו לו כי באותה תקופה היו אנשים נוספים שנהרגו או נפטרו, והשאלה שעלתה הייתה האם יש דבר מה ביישוב הדורש תיקון.
הרב אליהו ביקש ממנו לרשום את שמות הנפטרים. "אני אומר לרב, אבל אינני זוכר בדיוק את הסדר", סיפר, והרב השיב לו, "זה לא משנה, תרשום את השמות". הוא החל לרשום את השמות שזכר, ולאחר שסיים העביר את הדף לרב אליהו.
הרב אליהו לקח את העט וסימן באליפסה את האות הראשונה של כל אחד מהשמות שנכתבו. לאחר מכן החזיר אליו את הדף ואמר לו, "תקרא". הוא ניסה להבין מה יצר רצף האותיות אך לא הצליח, ואז הרב אליהו קרא בעצמו את הכתוב. "ושנינו היינו המומים", תיאר את הרגע.
בהמשך הריאיון הוא נמנע מלפרט מה בדיוק נקרא מתוך האותיות, כדי שלא לחשוף את הדבר שהיה טעון תיקון. הוא סיפר כי הרב אליהו קבע, "זה צריך לתקן", ובהמשך הדריך אותם כיצד לפעול.
שורשי השליחות, הוא מספר, נטועים בבית הוריו. אביו היה איש חינוך ומחקר תורני שהקים את בית הספר התיכון הדתי הראשון לבנות בצפון הארץ, ואמו פעלה במסירות נפש להצלת ילדים יהודים מאירופה ערב השואה. "מסירות הנפש הזאת", הוא אומר, "עיצבה את כל תפיסת החיים שלנו".
בהמשך השיחה חוזר הרב בכאב אל סיפור בנו, הראל הי"ד, שנרצח בפיגוע לאחר שכבר ניצל מניסיון רצח קודם. הוא מתאר את דמותו של הראל כאדם שקט, חד מחשבה ובעל מסירות אין-קץ להתיישבות ולעם ישראל, ומספר כיצד גם לאחר שנפצע המשיך להוביל יוזמות ולהקים נקודות התיישבות מתוך אמונה עמוקה בשליחות הלאומית.
בהתייחסו להפגנות של בני נוער בהתיישבות, סיפר הרב כי נהג להצטרף אליהם בעצמו ולא הסתפק בהנחיות מרחוק. לדבריו, הוא אף פרסם ביישוב דף הנחיות שלפיו אין ליזום פעילות של בני נוער ללא נוכחות מבוגר, ויש לשוחח עמם על מטרת הפעילות לפני ההפגנה וגם לאחריה. לצד התמיכה בנוכחות עם הנוער הדגיש קו ברור ביחס לכוחות הביטחון, "בשום פנים ואופן לא פועלים כנגד כוחות הביטחון, לא רק מעשית, בוודאי לא בדיבורים". לדבריו, יש ללוות את הצעירים, לכוון אותם ולהציב גבולות לפעילותם.
בהתייחסו לקבלת תרומות מקרנות נוצריות, סיפר הרב על מקרה שבו מועצה קיבלה הצעה מקרן לסייע לקשישים ולאנשים מעוטי יכולת, תוך דרישה לקבל את שמותיהם ומספרי הזהות שלהם. לדבריו, לאחר בירור התברר כי הקרן הייתה קשורה לתנועה מיסיונרית, ובעקבות דיון רחב גובש מסמך שעליו חתמו כמעט כל רבני הציונות הדתית. העיקרון שנקבע, לדבריו, היה כי תרומה מגויים הניתנת מתוך כבוד לעם ישראל מותרת, אך כאשר מדובר בעמותה או בקרן יש לבדוק היטב את זהותה ואת קשריה, בשל האפשרות לקשר לגופים מיסיונריים.
חלק מרכזי בריאיון מוקדש לדמויות שעיצבו את עולמו הרוחני. הרב בן נון מספר בהתרגשות על לימודיו אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק, ועל החיבוק שקיבל ממנו לאחר שסיים את הטירונות - רגע שלדבריו נחרת בלבו לכל החיים. הוא מדגיש כי מתורתו של הרב צבי יהודה למד לראות את מושג "כלל ישראל" לא כסיסמה, אלא כתפיסת חיים עמוקה המחייבת אחריות גם בשעות של מחלוקת ומשבר.
הוא נזכר גם בשנותיו בראשות ישיבת בית אורות, שאליה הגיע בעקבות הרב בני אלון, ובדרך החינוכית שביקש להנחיל לתלמידיו. לדבריו, הצלחתה של ישיבה אינה נמדדת רק במספר תלמידי החכמים שהיא מצמיחה, אלא גם ביכולתה לבנות בעלי בתים נאמנים, אנשי חינוך ורבני קהילות הממשיכים להאיר את החברה הישראלית.
בסוגיית העלייה להר הבית סיפר הרב כי שמע ממורו, הרב צבי יהודה, עמדה שלפיה אין לעלות להר. לדבריו, הרב צבי יהודה קשר זאת לכך שעם ישראל עדיין אינו מבין את משמעות השראת השכינה ואת משמעותו של הר הבית. הוא ציין כי יש רבנים, ובהם מתלמידי הרב צבי יהודה, שעולים להר הבית, אך הדגיש כי העמדה שהוא עצמו שמע ממנו הייתה שלא לעלות.
לקראת סיום הריאיון מתייחס הרב לאתגרי התקופה. לדבריו, עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך גאולה המחייב אחריות רוחנית גדולה יותר. הוא מזהיר מפני מחלוקות פנימיות, אך מדגיש כי אין מקום לייאוש. "אנחנו בתקופה גדולה", הוא אומר. "אם עם ישראל עתיד להוביל את העולם למקום מתוקן יותר, הוא עצמו חייב להיות גדול יותר - זו האחריות שמוטלת עלינו".
בסיום הוא קורא לחזק את החיבור לתורת ישראל, לאחדות העם ולאחריות ההדדית, מתוך אמונה כי דווקא האתגרים הגדולים של הדור הם המבשרים על גודל השליחות המוטלת עליו.