במשך קרוב לשנתיים הוצגה סוגיית גיוס החרדים כאחת הסוגיות הבוערות ביותר במדינת ישראל. היא הוגדרה כחובה מוסרית, כצורך ביטחוני דחוף וכמבחן העליון של השוויון בנטל.
כמעט לא היה יום שבו לא נשמעה הדרישה לגייס את החרדים באופן מיידי, תוך הפעלת לחץ כבד על הממשלה ועל המפלגות החרדיות.
הקמפיין היה כה אפקטיבי, עד שגם אנשי ימין מהליכוד ומהמחנה הלאומי אימצו חלקים ממנו. בזמן שמאות אלפי אנשי מילואים נשאו בנטל כבד מאז פרוץ המלחמה, הפכה סוגיית גיוס החרדים לאחד מכלי הנשק המרכזיים במאבק נגד ממשלת הימין.
אלא שאז קרה דבר מעניין.
הממשלה התפזרה, מערכת הבחירות יצאה לדרך, ובמקביל החלו להישמע במערכת הפוליטית מסרים שלפיהם המפלגות החרדיות אינן מחויבות עוד באופן אוטומטי לגוש נתניהו. ברגע הזה, כמעט באחת, החל להשתנות גם השיח הציבורי.
פתאום כבר לא נשמעו אותן הצהרות חד-משמעיות שלפיהן אין מנוס מגיוס מיידי של כלל החרדים. במקום זאת הופיעו רעיונות חדשים על שירות לאומי, על תהליכים מדורגים, על פשרות ועל הידברות. גורמים פוליטיים החלו לדבר על מודלים גמישים יותר, ואפילו האפשרות להעניק פטור לחלק מהציבור החרדי כבר אינה מוצגת כקו אדום.
כך למשל בסרטון שנחשף נשאל יו"ר הדמוקרטים על גיוס חרדים וטען: "אין נושא שהוא קרבן לפופוליזם זול כמו גיוס החרדים. אי אפשר לגייס את כל החרדים מחר בבוקר, גם אם יהיה חוק משוגע עוד שעה. ואנחנו גם לא נרצה לגייס את כולם מחר בבוקר, כי אנחנו לא נרצה ליצור צבא שמגיעים אליו אלפי אנשים בכל מחזור גיוס, שצריך ליצור להם את תנאי ההפרדה בין גברים לנשים, בקיצור, זה דבר לא מעשי. אנחנו גם לא נרצה כזה ציבור של אנשים שהוא חסר השכלה, חסר מוטיבציה, חסר יכולת פיזית. בקיצור, זה לא עובד ככה".
גם בתקשורת חל שינוי בולט. כתבות שהתפרסמו בימים האחרונים מעלות לפתע את השאלה האם צה"ל אכן זקוק לגיוס המוני של חרדים, או שמא ניתן לתת מענה למחסור בכוח האדם בדרכים אחרות. במקביל, פרסומים על תוכניות צה"ל מתמקדים בהחזרת אנשי מילואים לשירות, בהגדלת היקף הלוחמים ובייעול מערך כוח האדם - הרבה יותר מאשר בגיוס חרדים.
השינוי הזה מעורר שאלה מתבקשת: מה השתנה? האם צורכי הביטחון של ישראל השתנו בתוך ימים ספורים, או שמא השתנתה רק המתמטיקה הפוליטית?
לאורך כל התקופה טענו גורמים בימין כי ניתן להגדיל את סדר הכוחות באמצעות מיצוי טוב יותר של מערך המילואים והחזרת חיילים ששוחררו מהשירות. באותה עת הטענות הללו נדחו בביטול, ולעיתים אף זכו לביקורת חריפה. כעת, כאשר רעיונות דומים עולים מתוך מערכת הביטחון עצמה, הם מתקבלים כחלק מדיון לגיטימי.
גם התוכנית שהציג שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הכוללת ייעול מערך המילואים, תוכנית לאומית לגיוס חרדים ועיגון זכויות המשרתים באמצעות חוק יסוד, כמעט ואינה זוכה לדיון ציבורי. נדמה שהשאלה כבר איננה מה נכון לעשות, אלא מי מציע את הפתרון.
ככל שהבחירות מתקרבות, הולכת ומתחזקת התחושה שסוגיית גיוס החרדים כבר איננה רק דיון ביטחוני או ערכי, אלא גם כלי במשחק הפוליטי. כאשר החרדים נתפסו כחלק בלתי נפרד מגוש הימין, הופעל עליהם לחץ חסר תקדים. כעת, כשהם עשויים להפוך ללשון מאזניים בהרכבת הקואליציה הבאה, הטון משתנה במהירות.
אפילו בתוך מחנה המרכז-שמאל ניכרת תחרות על מי יוביל את סדר היום. ככל שמאבקי ההנהגה מתחדדים, גם הרטוריקה סביב גיוס החרדים הופכת לחלק ממאבק פוליטי פנימי, ולאו דווקא מעמדה עקבית בנוגע לצורכי הביטחון.
ייתכן שבסופו של דבר זו המסקנה המרכזית מכל ההתפתחויות האחרונות: אם במשך שנתיים הוצגה סוגיית גיוס החרדים כיעד שאסור להתפשר עליו, אך ברגע שהמציאות הפוליטית השתנתה גם המסרים השתנו - הרי שהוויכוח מעולם לא היה רק על גיוס.
וכאשר המסר משתנה בהתאם לצרכים הפוליטיים של הרגע, קשה שלא להגיע למסקנה אחת: יצא המרצע מהשק.