הוא היה מהראשונים שנפגעו בפיגוע הקטלני סמוך לחוות גלעד, אך גם ברגעיו האחרונים הצליח להילחם במחבלים ולסייע בבלימת מסע ההרג.
בריאיון מיוחד לערוץ 7 מספר בועז מלט, אביו של סרן (במיל') בניהו מלט הי"ד, על גבורת בנו, על הכאב שאינו מרפה, על הקשר שנרקם עם משפחתו של רס"ן יובל עזרא הי"ד שנפל באותו פיגוע, ועל התחושה כי מדינת ישראל עדיין מסרבת להפנים את גודל האיום ביהודה ושומרון.
לדבריו, מתחקירי צה"ל ומהמידע שנאסף לאחר הפיגוע עולה כי בניהו נפגע כבר בשלבים הראשונים של המתקפה, אך למרות שנורה והתמוטט הצליח להתאושש, לשלוף את אקדחו ולירות לעבר המחבלים ברגעיו האחרונים. "הוא הצליח להילחם עד הנשימה האחרונה", אומר האב, "הידיעה שהוא עוד הספיק לפגוע במחבלים ולתרום לבלימת האירוע מעניקה לנו מעט נחמה בתוך הכאב העצום".
מלט מתקשה להשלים גם עם השיח הציבורי שהתפתח לאחר הפיגוע, שבו נשמעו קולות שהטילו אחריות על המטיילים שנכחו במקום. לדבריו, מדובר בעיוות של המציאות. "זו הייתה קבוצת מטיילים ותיקה שלא חיפשה עימות. להפך, הם ניסו להימנע ממנו. היו שם אנשים חמושים, אך הם לא שלפו נשק משום שסברו שהצבא צריך לטפל באירוע. הניסיון להציג אותם כמי שבאו לחפש פרובוקציה פשוט אינו נכון".
במהלך ימי השבעה נוצר קשר מיוחד בין משפחת מלט למשפחתו של רס"ן יובל עזרא הי"ד, שנפל אף הוא באותו פיגוע. בועז מספר כי הקשר נולד מתוך כאב משותף. הוא הגיע לנחם את בני המשפחה, ובהמשך הגיעו בני משפחת עזרא למקום הפיגוע. "הרצח הזה חיבר בינינו", הוא אומר. "ניטע במקום כרם לזכר שניהם, ויש רצון להקים גם אתר הנצחה משותף, כדי שהזיכרון שלהם יישאר חי במקום שבו נפלו".
אלא שמבחינתו, הלקח המרכזי מהפיגוע רחב הרבה יותר. מלט סבור כי החברה הישראלית עדיין מתקשה להבין את אופי המאבק ביהודה ושומרון. הוא מספר שבניהו עסק במשך שנים באיסוף מידע על פעילות הרשות הפלסטינית והקים מיזם שנועד להמחיש לציבור כי מדובר, לדבריו, באויב מאורגן ולא בסכסוך מקומי. "אנחנו ממשיכים לדבר על סכסוכי שכנים, בזמן שיש מי שמחנך להשמדת ישראל. כל עוד לא נכיר במציאות הזאת, נמשיך לשלם מחירים כבדים".
לדבריו, גם סוגיית הוראות הפתיחה באש מחייבת בחינה מחודשת. "ברור לי לחלוטין שאפשר היה למנוע את האסון", הוא אומר בכאב. "גם אם ההוראות מאפשרות ירי, בפועל יש פחד גדול לפתוח באש מחשש לחקירות ולהליכים אחר כך. זו מציאות שמחלחלת ללוחמים בשטח, והיא עלולה לעלות בחיי אדם".
כשהשיחה עוברת לדמותו של בניהו, קולו של האב מתרכך. הוא מתאר בן חדור שליחות, שאהב את הארץ ואת אנשיה, נאבק כדי להתגייס למרות הקשיים, סיים את מסלולו הצבאי בהצטיינות וראה בשירות הצבאי חלק בלתי נפרד מאחריותו הלאומית. "הוא אמר לי שאם תפרוץ מלחמה, הוא לא מוכן לעמוד מהצד. הוא רצה להיות שם כשמדינת ישראל תזדקק לו".
מלט מספר כי בניהו המשיך גם את דרכה של המשפחה בהתיישבות, אך עשה זאת בדרכו שלו, מתוך אמונה עמוקה ביוזמה ובאחריות אישית. לדבריו, רבים מהמהלכים שנראים כיום מובנים מאליהם החלו ביוזמות של צעירים שלא המתינו להחלטות מלמעלה. "הוא האמין שצריך לפעול ולא לחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה", הוא אומר.
בסיום הריאיון משתף האב בכאב שאינו מרפה. "ישבתי שבעה על אח, על אבא ועל אמא, אבל כאב על בן הוא מציאות אחרת לגמרי", הוא אומר ומספר שקשה לו לעכל את האובדן ולהבין שהבן הלך ולא ישוב.
לצד הגעגוע, הוא מבקש להיאחז במורשת שהותיר אחריו בניהו: אהבת הארץ, אהבת האדם, היכולת לעמוד על האמת בלי לוותר על כבודו של הזולת, והמחויבות להמשיך לבנות ולהוסיף חיים גם מתוך השבר הגדול ביותר.