השבת עצמותיו של סמ"ר יהודה כץ ז"ל, שנפל בקרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, סגרה השבוע מעגל לאומי שנמשך 44 שנים, אך עבור הרב ברוך וידר, ראש ישיבת הכותל שלחם לצדו באותו קרב, מדובר גם בסגירת מעגל אישית ומטלטלת.
בריאיון לערוץ 7 שיתף הרב וידר בתחושות הקשות שליוו אותו במשך עשרות שנים, ברגע שבו קיבל את הבשורה על השבת חברו לקבר ישראל, ובזיכרונות שאינם מרפים ממנו מאז אותו בוקר בלבנון.
"אלה ימים מרגשים מאוד", אמר הרב וידר. "במישור הפרטי שלנו, של החברים, של צה"ל ושל מדינת ישראל כולה. אני חושב שגם בשמיים שמחים. יש כאן קידוש השם גדול. מדינת ישראל מראה לעולם שהיא אינה מוותרת על אף חייל, גם אחרי ארבעים וארבע שנים. מי כעמך ישראל".
לדבריו, הקרב מעולם לא הסתיים מבחינתו. "אמרתי לאשתי שאתמול נגמר קרב סולטאן יעקוב. ארבעים וארבע שנים אני בתוך הקרב הזה. כנראה שהוא ימשיך ללוות אותי כל החיים, אבל אתמול הסתיים פרק שלא נסגר מאז אותו יום".
הרב וידר סיפר כי לאורך כל השנים חי בין תקווה לחוסר ודאות. "היו כל מיני שמועות, כל מיני עדויות, אף פעם לא באמת ידענו. כל השנים התפללתי לקב"ה שיחזיר אותם - אם חיים ואם לקבורה. רק שיחזרו לארץ ישראל".
את רגע קבלת הבשורה הוא מתקשה לשכוח. "כששמעתי שיהודה חזר, ארבעים וארבע השנים קפצו עליי בבת אחת. פשוט פרצתי בבכי. במשך עשר דקות לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אחר כך בירכתי בשם ומלכות 'הטוב והמטיב'. הרגשתי שזה הרגע להודות לקב"ה".
לדבריו, לברכה הייתה גם משמעות עמוקה במיוחד. "הברכה הזו תוקנה על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה. יהודה הוא בעיניי מהרוגי המלכות של דורנו".
במהלך הריאיון חזר הרב וידר אל ימי השירות המשותף עם יהודה כץ. השניים התגייסו יחד למסלול ההסדר בשנת 1979 ושירתו באותו גדוד. "הכרנו כבר בטירונות. חלקנו אוהל, אחר כך שוב נפגשנו בגדוד, אחר כך במלחמה. זו הייתה חבורה של בני ישיבות שלא משנה מה עבר עליה - תמיד שרה, תמיד שמחה. יהודה היה אחד מעמודי התווך של החבורה הזאת".
כשנשאל על הקרב עצמו, השיב כי מבחינתו הוא חי אותו בכל יום מחדש. "אני לא צריך להיזכר בו, אני חי אותו. בכל פעם שאני עומד בראש השנה וביום הכיפורים ואומר 'ונתנה תוקף', עולות לי מול העיניים התמונות של הטנקים הבוערים, הפיצוצים, מאות הטילים שעברו מעל הראש שלנו. זו הייתה תופת שאי אפשר לתאר במילים".
לדבריו, רק שנים לאחר מכן הבין שגם הזיכרונות הקשים ביותר לא היו פרי הדמיון. "חשבתי שאני מגזים במה שאני זוכר, אבל אחר כך קראתי את התחקירים של משרד הביטחון וראיתי שבאמת עברו מעלינו מאות טילים. זו הייתה מציאות בלתי נתפסת".
הרב וידר סיפר גם על דמותו המיוחדת של יהודה כץ כלוחם וכבן תורה. "הוא היה בחור בן עשרים ושתיים שישב בתוך טנק צפוף בלבנון עם תפילין. רגעים לפני הקרב הוא דיבר עם החברים על דברי ה'מגיד מישרים' לבית יוסף ועל מסירות נפש למען קידוש השם. אלה לא דברים רגילים. זו הייתה דמות של בן תורה ולוחם גם יחד".
ברגע מרגש במיוחד במהלך הריאיון נחשף לראשונה הקשר האישי בין יהודה כץ לבין מנהגו של הרב וידר להישאר עטור בתפילין במשך שעות ארוכות במהלך היום. כשנשאל האם יש קשר בין הדברים, השיב לאחר שתיקה ממושכת: "אלה דברים שמעולם לא דיברתי עליהם... אבל כן. זה חלק מהחשבון שלי".
לקראת סיום הריאיון ביקש הרב וידר להעביר מסר לדור הצעיר של תלמידי ישיבות ההסדר. לדבריו, רוחם של יהודה כץ וחבריו ממשיכה לחיות גם בלוחמים של ימינו. "אני אומר לתלמידים שלי שהתואר 'בייניש' הוא כתר של מלוכה. בני הישיבות של היום ממשיכים את הדרך של יהודה ושל חבריו. הם נלחמו חודשים ארוכים במלחמה האחרונה, במסירות שאין לה שיעור. יהודה היה דמות מופת, אבל גם הדור הזה מוכיח שוב ושוב את גבורתו ואת מסירותו לעם ישראל".
לדבריו, השבתו של יהודה כץ איננה רק רגע של הקלה למשפחתו ולחבריו, אלא אירוע בעל משמעות לאומית עמוקה. "זה יום של קידוש השם. יום שבו מדינת ישראל אומרת לכל לוחם שלה - לא שכחנו אותך. גם אחרי ארבעים וארבע שנים אנחנו ממשיכים לחפש, להילחם ולהחזיר כל בן הביתה".