"יש מסעות שהאדם לא בוחר בהם, אבל הוא כן בוחר איך לצעוד אותם". המשפט הזה מלווה את מיכל פרנקו כבר שנים.
בריאיון מרגש באולפן ערוץ 7 עם ד"ר חנה קטן היא חוזרת אל שמונה השנים שבהן המתינה לילד, אל רגעי השבר, אל הכוחות שמצאה בתפילה ובאמונה - ואל ההחלטה להפוך את הכאב האישי למופע שמעניק תקווה לנשים ולזוגות המתמודדים עם אתגרי החיים.
פרנקו מספרת כי נישאה בגיל 19 וחצי, וכמו זוגות צעירים רבים הייתה בטוחה שהקמת המשפחה תגיע באופן טבעי. חודש אחר חודש המתינה לבשורה, אך היא לא הגיעה. רק לאחר יותר משנתיים של ציפייה החלו היא ובעלה אריאל בבירור רפואי. במבט לאחור היא מספרת כי דווקא אותן שנות נישואים ראשונות, שנבנו בלי ילדים, הפכו לעוגן שאפשר להם לצלוח את המסע הארוך שבא אחריהן. "הביחד שבנינו בתחילת הדרך היה הכוח שלנו לאורך כל המסע".
מי שדחפה אותם לצאת לדרך הייתה דווקא אחותו של בעלה, אחות בבית החולים שערי צדק, שפנתה אליהם באכפתיות וביקשה שלא ידחו עוד את הבירור. "באותו רגע זה הרגיש כאילו מישהו נכנס לנו למקום מאוד פרטי", היא מודה, "אבל בדיעבד זו הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלנו".
מכאן החל מסע ארוך של בדיקות, טיפולים, בירוקרטיה רפואית וציפייה אינסופית. לצד שגרת החיים - חגים, חתונות, לידות במשפחה - הם נשאו בתוכם כאב שאיש כמעט לא ראה. פרנקו מספרת כי בחרו לשתף את ההורים ואת אנשי מכון פוע"ה, החלטה שלדבריה העניקה להם מעטפת של תמיכה רוחנית, רגשית והלכתית. "לא חייבים לעבור את המסע הזה לבד. כשיש עם מי לשאת את המשא, הוא נעשה קל יותר".
אחד המסרים המרכזיים שהיא מבקשת להעביר הוא שהניסיון אינו של אדם אחד בתוך הזוגיות, אלא של שניהם יחד. "לא משנה אצל מי נמצאת הבעיה הרפואית - הקב"ה שם אותנו יחד בתוך המסע הזה. אנחנו לא בוחרים את הניסיון שלנו, אבל אנחנו כן בוחרים איך נעבור אותו". לדבריה, לצד רגעי הכאב והבכי, תמיד הייתה גם הידיעה שיבוא הבוקר ושאפשר יהיה לקום מחדש ולהמשיך לצעוד.
לאחר שמונה שנים של המתנה, הגיעה סוף־סוף הבשורה. פרנקו מתארת את רגע גילוי ההיריון כמעבר חד בין שני עולמות. "פתאום קמתי בבוקר והבנתי שאני כבר לא שם. אני בהיריון". את התחושה היא מחברת לפסוק "רגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך", ומספרת כי לאורך כל ההיריון ליוותה אותה אמונה פשוטה שהקב"ה יוביל את הכול לטובה.
אלא שהבשורה לא הסתיימה בילד אחד. לאחר לידת הבן הבכור נקלטה פרנקו להיריון של שלישייה - הריון שהרופאים ראו בו סיכון משמעותי ואף המליצו לשקול דילול עוברים. בליווי מכון פוע"ה, הרב מנחם בורשטיין והרב יצחק ניסים, ולאחר התייעצות רפואית נוספת, החליטו בני הזוג להמשיך את ההיריון. כנגד כל התחזיות נולדו שלושת התינוקות בשבוע 36, במשקל של יותר משני קילוגרמים כל אחד, ללא צורך באשפוז בפגייה. "אני יכולה רק להגיד תודה. זה היה נס גדול".
בהמשך נולדו למשפחה שני ילדים נוספים, אך מבחינתה "הילד השביעי" הוא דווקא המופע שיצרה - "פסיעות של תקווה". במופע היא משלבת את סיפורה האישי עם שירים מקוריים ועם מסרים של אמונה, ומבקשת להעניק כוח לכל מי שמתמודד עם המתנה, כאב או ציפייה שלא מתממשת. "כל השנים בער בי הרצון להיות שליחה עבור זוגות שעוברים את הדרך הזאת. בסוף הרגשתי שהגיע הזמן לצאת החוצה".
לדבריה, דווקא לאחר שהבית התמלא בילדים הצליחה לגעת באמת בכאב שעברה. "לפעמים רק כשהידיים מלאות אפשר להרשות לעצמך לבכות את כל מה שהיה בדרך". היא מספרת על לילות ארוכים של בדידות, על תפילה שכתבה מתוך עומק הלב ועל האמונה שגם הדמעות שנשפכות בחשיכה אינן הולכות לאיבוד. "שערי דמעה לא ננעלו".
לקראת חודש אלול מבקשת פרנקו להעביר מסר של תקווה. בעיניה, התקווה אינה רק רגש אלא דרך חיים. "אנחנו צועדים בצעדים קטנים, לפעמים במסע כבד, אבל ממשיכים לקוות. 'קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'' - זו לא רק תפילה, זו בחירה. לבחור לקום, להתחזק ולהמשיך להאמין שגם אם הדרך ארוכה, בסופה מחכה ישועה".