"יום אחד הודיעו לי שהוא נפל". במילים פשוטות, בלי דרמה מיותרת אך עם כאב שנשאר חי גם אחרי שנים, חוזרת גלית גלבוע אל הרגע ששינה את מסלול חייה.
בריאיון מיוחד באולפן ערוץ 7 עם ד"ר חנה קטן היא פורשת את סיפור חייה - מהאירוסין שנגדעו עם נפילתו של ארוסה גדי עזרא בקרב בג'נין, דרך המסע האישי אל האמונה, ועד לשליחות שהפכה למפעל חיים: ללוות הורים בבניית קשר עמוק ואוהב עם ילדיהם.
עוד לפני שהפכה למנחת הורים מבוקשת, גלבוע הייתה כלה צעירה שספרה את הימים עד לחתונה. היא מתארת את גדי כאדם מלא שמחת חיים, כזה שהצליח להאיר כל שיחה. אלא שבאחת השיחות נשמע קולו שונה מהרגיל. "הוא אמר לי: 'אם יקרה לי משהו...'", היא נזכרת. היא סירבה לשמוע, ביקשה שלא ידבר על האפשרות הזו, והציעה לו לכתוב את מחשבותיו במכתב שייפתח רק בעוד עשרות שנים, כשהם כבר יהיו מוקפים בנכדים.
אלא שהמכתב נפתח הרבה מוקדם מהצפוי. לאחר שנודע על נפילתו של גדי במבצע חומת מגן, היא הגיעה לבית הוריו. לפתע נזכרה בשיחה ההיא והחלה לחפש אחר המכתב. "פתחתי את המגירה הראשונה - והוא היה שם", היא מספרת. בין השורות כתב לה גדי שימשיך לדאוג לה מלמעלה ושימצא עבורה את החתן הטוב ביותר. "זכיתי בו. לא זכיתי להתחתן איתו, אבל זכיתי בברכה שלו".
ד"ר חנה קטן מזכירה כי מי שלימים סייע בשידוך היה אלירז פרץ הי"ד, והשתיים משוחחות על הכאב המשותף של נשים רבות שאיבדו את יקיריהן בדרך להקמת בית. אך משם השיחה עוברת דווקא אל המקום שבו בחרה גלבוע לצמוח מתוך השבר.
גם הדרך אל האמונה לא הייתה מובנת מאליה. גלבוע גדלה בבית שאינו שומר מצוות, אך כבר מגיל צעיר הרגישה שיש מי שמנהל את העולם. היא מתארת כיצד הייתה פונה לקב"ה בפשטות ומבקשת שיראה לה את הדרך אליו. השינוי התרחש בהדרגה - ספרי קודש שקנתה לעצמה, לבוש שהפך צנוע יותר, ויתור על מקומות בילוי שהיו חלק בלתי נפרד מחייה, וגם ערבי שבת שבהם שרה זמירות במנגינות שעליהן גדלה - של מייקל ג'קסון ומדונה. "לאט־לאט ביקשתי מהקב"ה שישלח לי אנשים שילמדו אותי איך מתקרבים אליו", היא מספרת.
כיום, את כל הדרך הזו היא מתרגמת לעבודה היומיומית שלה עם הורים. מבחינתה, הבעיה הגדולה אינה מחסור בחוגים, צעצועים או השקעה חומרית, אלא מחסור בתחושת נראות. "אנחנו נותנים לילדים כל כך הרבה, אבל לפעמים שוכחים לתת להם להרגיש שהם חשובים. לראות אותם באמת".
אחד המשפטים הבולטים ביותר בריאיון מגיע כשהיא נשאלת מהו ה"חוג" החשוב ביותר לילד. התשובה שלה מפתיעה בפשטותה: "החוג הכי מטורף הוא אמא". לדבריה, שלוש דקות של הקשבה אמיתית, שיחה בדרך להכנת ארוחת ערב או התעניינות כנה במה שעבר על הילד בגן או בבית הספר - שוות יותר מכל פעילות חיצונית. "כשילד מרגיש שרואים אותו, הוא לא צריך לחפש אהבה בשדות זרים".
גלית מבקשת גם לשחרר את ההורים מרגשות האשם שמלווים אותם כמעט בכל החלטה. "אנחנו כל כך קשים עם עצמנו", היא אומרת. במקום לחפש בלי סוף במה נכשלנו, היא מציעה לעצור לרגע ולראות גם את מה שכן הצלחנו לעשות. "אם הקב"ה נותן כפרה פעם בשנה, למה אנחנו מענישים את עצמנו כל יום מחדש?".
לדבריה, הכול מתחיל ביחס של ההורה לעצמו. הורה שרואה את הטוב שבו, יידע לראות גם את הטוב בילדיו. "הילדים שלנו הם נשמות גדולות. הקב"ה לא טעה כשהפקיד דווקא אותם בידיים שלנו".
לקראת חודש אלול היא מציעה להורים לעצור את המרוץ, ללמוד כלים לחינוך - אבל בעיקר לשוב אל עצמם. "כשאישה מרחמת על עצמה, היא תהיה רחמנית יותר גם כלפי בעלה, גם כלפי הילדים וגם כלפי העולם כולו". היא קוראת להפוך את הצמיחה האישית לצמיחה משפחתית, לשתף את בן הזוג במה שלומדים ולהפוך אותו לשותף למסע. "אל תתקדמו לבד. קחו את בני הבית איתכם".
בסיום הריאיון מסכמת ד"ר חנה קטן את התחושה שעולה מכל דבריה של גלבוע: בסופו של דבר, החינוך אינו מתחיל בשיטות ובכללים, אלא בעין טובה - כלפי עצמנו, כלפי ילדינו וכלפי השליחות שהקב"ה הפקיד בידינו.