1. המונח געגועים לסלבודקה, שבכותרתו של טור זה, הוא שם קוד לגלי הנוסטלגיה שמבקשים לעורר ראשי הישיבות הליטאיות, לעולם הישיבות הענק, שאבד בשואה.
מכוחם של אותם געגועי פייק, גם נולדו סיסמת הקרב המקוממת 'נמות ולא נתגייס', ותופעות נוספות, מכוערות עד מבחילות, שרובן מתועדות באינטרנט, של ישיבניקים קנאים, שבטוחים שכל האמת נמצאת אצלם תחת המגבעת הגלותית הסלבודקאית שלהם, שמטיחים בזעם קדוש ובחוצפה איומה, בפני מילואימניקים הנקרים בדרכם: 'חבל שלא מתת בלבנון', או 'שתישרף בטנק שלך בעזה'.
הם-הם שהטיחו בפני גיבור ישראל תא"ל (מיל') עופר וינטר כשהגיע ללשכת הגיוס לעודד גיוסם של בחורים חרדים, גידופים כמו: "כוייפר! אפיקויירס!". האם זהו פרצופה (המכוער) של 'הגדלות הסלבודקאית'?
2. הגעגועים הגלותיים לסלבודקה, צמחו על מצע של משטמה חריפה לשתי יצירות הענק שמבטאות את התחדשות העולם היהודי - התנועה הציונית ויצירת כפיה, מדינת ישראל.
השאלה הגדולה היא האם מדינת ישראל תוכל לשרוד פיסית, פשוט להתקיים, אם ינצחו הגעגועים המדומיינים הללו יגברו את המציאות הריאלית? או בלשונו שלהפעיל החרדי איציק קרומבי, מחבר הספר האפוקליפטי, 'כשהחרדים יהיו רוב', ששאל ממש השבוע, שאלת תם: "כיצד תיראה ישראל כשהחרדים יהיו רוב: האם נמשיך לבנות כאן חברות נפרדות, שלכל אחת מהן חוקים משלה, או שנבנה חברה שיש בה סולידריות וחוסן משותף?"
ואני, הקטן באלפי מנשה, אוסיף שאלה משלי: כיצד תוכל להמשיך להתקיים כאן אותה חברה של 'סולדריות וחוסן משותף' שקרומבי חולם עליה? כיצד ישרדו המדינה, שהיא בבחינת פרוייקט על-היסטורי של קידוש השם בגויים - מול האיבה האיסלמו-נאצית המאיימת עלינו לכלותינו, כל עוד מטפח עולם התורה את הגעגועים לסלבודקה, המתבטאים, לבושתנו, בתופעות הנוראות של חילול השם שתוארו בראש טור זה?
3. כי מהי אותה סלבודקה, שבעולם הישיבות מתגעגעים אליה? סלבודקה אינה אלא פרבר גלותי מזוהם בשולי העיר הליטאית קובנה, שבה ייסד (בשנת 1882) הגאון רבי נתן צבי פינקל, המכונה 'הסבא מסלבודקה' את ישיבת סלבודקה, שהפכה לאחת הישיבות המשפיעות ביותר בעולם היהודי.
אבל גם הסבא מסלבודקה הבין שעצם קיומה של הישיבה בעמקי הגלות הממאירה הינה בגדר חילול השם, והוא יזם עלייתה ארצה של הישיבה על תלמידיה ורבניה, במהלך השנים תרפ"ה-תרפ"ו (1924-1925), ודאג להתמקמותה בעיר האבות חברון, שם שכנה עד לפרעות תרפ"ט (1929).
מאותה סלבודקה גלותית פרצה לרחבי העולם היהודי השקופע כפולה: ההשקופע הסלבודקאית הנודעת המגולמת בשיטת 'גדלות האדם'; והשקפת ההבל-הבלים - נמות ולא נתגייס למרות שזו מצווה מדאורייתא, להצלת ישראל מיד צר.
אבל מסתבר שהשיטה הישראלית הולכת וגוברת על הגעגועים לסלבודקה, ההופכים כאן לגעגועים לבקו"ם הצה"לי. מעיד על כך לוחם חטיבת החשמונאים טוראי מענדל ראטה החרדי, בנו של האדמו"ר משומרי אמונים (אשדוד), שדיווח ברשת החברתית על פגישה מקרית בירושלים עם בחור ישיבה ליטאי צעיר, תלמיד ישיבת בריסק הקנאית, (שקנאותה מונעת ממנה לקבל תמיכה כספית מהמדינה והיא מתקיימת רק על תרומות).
אותו בחור בריסקאי, שאותו הוא מגדיר: 'רך ועדין נפש, נראה בן תורה", פגש בו ברחוב בירושלים ושאל אותו: 'אתה דובר יידיש? אתהה משרת בהחשמונאים? זה באמת נכון מה שמספרים על החטיבה?' התחלתי לספר לו קצת על החטיבה ושאלתי: 'בבריסק יודעים על החשמונאים?' והוא ענה לי תשובה שהדהימה אותי: 'בבריסק לא מפסיקים לדבר על החשמונאים. יודעים שהיא חטיבה שונה ומיוחדת. כולם מדברים על זה'; ומענדל מסכם את רשמי המפגש: "הוא פשוט רצה לשמוע בעצמו ממקור ראשון. אני לא יודע מה זה עושה לכם. אבל מי שמכיר את הקודים הישיבתיים הפנימיים, מבין שאנחנו עמוק בתקופת טרום מהפכה. יש כאן זרעים שנזרעו עמוק. אף אחד לא חושב שאם אתה שותל עץ חדש, יום למחרת יש לך כבר עץ עושה פרי. אבל בשלב שאתה רואה שהשכבה מתחת לפני הקרקע כבר נתמלאה בשורשים, אתה מבין שבשלב כזה או או אחר עומד לצמוח כאן עץ גדול מלא פירות".
מן הסתם נמנה אותו ישי'ניק עם חוסמי הכבישים (בהקשר זה, סיפר בחור ישיבה שמשתמטיה נשלחים בעל כורחם למשימות נואלות של חילול שם שמים: "כשראש הישיבה קרא לנו לצאת להפגנות ולחסום כבישים, במחאה על גזירת הגיוס, אמרתי לו, שחבל להכביד על חייהם של אזרחים תמימים, ורצוי שנתפלל במקום ההפגנות, אבל הוא - שכנראה לא מאמין בכוחה של תפילה - דחה אותי: "אנחנו צריכים להשפיע!")
4. וכמו כדי לאמת את תחושתו של מענדל ראטה, סיפר אחד המגיבים בפיד של ראטה, יחזקאל פרנקל: "[אני] מצטט מילה במילה [על מפגש עם] בחור מפונוביז', שלקחנו בטרמפ לפני 3 שבועות: 'אם מחר הרב שלי אומר להתגייס, מה התגובה שלי?! יששש!'. שאלו אותו: כמה כמוך יש בישיבה להערכתך?' והוא ענה - 70-80%".
5. אז מסתבר שיש תקווה, שהבחורים מבינים שהשתמטות ברוח סלבודקה כבר אינה אופציה על פי דין תורה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ויש בה משום כפירה בתורה ובחז"ל, שקבעו שלמלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ואם לא השתכנעתם מסיפורו של ראטה שרבים מהבחורים לרבות הקנאים והבריסקאים שבהם, חולמים על כניסה מתחת לאלונקה עם מדי צה"ל, הנה (בקיצורים הכרחיים) עדות נוספת, של הפעיל החברתי הסרוג ספי גלדצהלר, מרצה למנהיגות חברתית ובעל פודקאסטים בנושאים חרדים-חילונים: "השבוע התארחו אצלנו בצימר זוג חסידים מאחת החסידויות הקיצוניות ביותר בעולם החרדי. לא אכתוב איזו, כדי לשמור על הדיסקרטיות שלהם. לבקשתם.
"כשגילה שאני הבעל בית של הצימר, ביקש להיפגש... ישבנו אצלנו בסלון על קפה ועוגה. המשפטים שהוא אמר לי היו כל כך חדים, שרציתי פשוט לשתף. ברשותו כמובן.
"זה התחיל בזה שאשתו סיפרה לאשתי שהם מסתירים מההורים שלהם את העובדה שהוא עובד [...], כי בעולם החרדי זה נחשב לכישלון גמור..
"החסיד המשיך במשפט שלא האמנתי שאני שומע: 'דתי לאומי ממוצע, יותר דתי, מחרדי ממוצע!'".
הוא סיים בעוד דבר מפתיע מאוד: 'בינינו, כל הצעירים אצלנו רוצים ללכת לצבא. בעיקר כי זה מגניב מאוד ואקשן, אבל מתייחסים לזה כמו אל חלום אסור או תאווה למאכל טעים מאוד אבל לא כשר - משהו שפשוט לא יקרה'".
6. מסתבר שהגעגועים לסלבודקה הפכו לגעגועים ולכמיהה לבקו"ם...