התחקיר החשוב של קלמן ליבסקינד בעיתון "מקור ראשון", שפורסם בשבוע שעבר, וגם עבודת התחקיר של "הקול היהודי", חושפים את האופן שבו מדיניות התכנון עצמה מאפשרת הרחבה לא מידתית של יישובים ערביים, יצירת רצף טריטוריאלי ופגיעה מתמשכת באחיזה היהודית בגליל.
התחקיר הנוכחי ממקד את הזרקור גם בפרופ' ראסם חמאיסי ובהשפעת תפיסותיו, לרבות אלו האידאולוגיות, על מערכת התכנון בישראל.
אבל האמת היא שעל האירוע הזה צועקים מעת לעת כבר שנים. לא אדם אחד, לא גוף אחד ולא מחנה פוליטי אחד: אנשי ציבור והתיישבות, אנשי מקצוע, עיתונאים ופעילי שטח הזהירו שוב ושוב שהבעיה בנגב ובגליל איננה רק עבריינות בנייה, פלישה לאדמות מדינה או אכיפה חלשה. אלה רק התוצאות הנראות לעין של מדיניות עמוקה הרבה יותר, הנוגעת לתכנון, לקרקע, לצפיפות, לשיווק ולמחירי הפיתוח.
כבר ב-2021 הצביעה איילת שקד, אז שרת הפנים, על שניים מהחסמים המרכזיים: לוח 2 של תמ"א 35, שקבע מגבלות גידול ליישובים הכפריים, ומגבלת ועדות הקבלה. היא תיארה את התוצאה כ"חנק" של ההתיישבות העובדת והמרחב הכפרי בנגב ובגליל.
ביוני 2022 פרסמה ד"ר ענת רוט ב"מקור ראשון" את המאמר המקיף "מאבדים את הצפון - ההתיישבות היהודית בגליל גוססת". היא כבר ציינה אז את מכלול המגבלות: תמ"א 35 ולוח 2, מגבלות התכנון, ועדות הקבלה, מחירי הקרקע, מדיניות רמ"י ועלויות הפיתוח. רוט אף הציגה פערים קונקרטיים בין מחירי מגרשים ביישובים יהודיים וערביים סמוכים, וטענה כי הסבסוד והמדיניות הממשלתית יוצרים בפועל יתרון ניכר ליישובים הערביים.
בדצמבר 2022 הצטרף לקריאה גם יו"ר החטיבה להתיישבות, ישי מרלינג. הוא הזהיר מפני הירידה בנוכחות היהודית בגליל, הצביע על לוח 2, על פערי הצפיפות והתכנון ועל פערים עצומים במחירי המגרשים בין יישובים יהודיים לערביים סמוכים. לדבריו, החסמים אינם מקריים, אלא תוצאה של מדיניות ממשלתית שנבנתה לאורך שנים.
ביולי 2023 כתב האלוף במיל' גרשון הכהן ב"ישראל היום" מאמר שלם על החסמים להתיישבות בנגב ובגליל. הוא מנה שלושה מוקדים מרכזיים: תמ"א 35 ולוח 2, מגבלות ועדות הקבלה ומדיניות שיווק הקרקע של רמ"י. גם הוא הצביע על האבסורד שבו מגרש בכפר לא יהודי עשוי להיות משווק במחיר נמוך בהרבה ממגרש ביישוב היהודי הסמוך.
גם אני הייתי בין אלה שהעלו את הדברים בזמנו. במרץ 2022 כתבתי על תמ"א 35, לוח 2 ומגבלת ועדות הקבלה כחסמים העוצרים את התפתחות ההתיישבות באזורי הספר. כמה חודשים לאחר מכן, במאמר ב"השילוח" שעסק בעיקר במערכה על שטחי C, ציינתי במפורש שניתן לזהות תהליכים דומים בנגב ובגליל.
בשורה התחתונה, אי אפשר לומר שלא ידענו. הכתובת נמצאת ומרוחה על הקיר כבר שנים. הבעיה איננה רק כמה מבנים בלתי חוקיים נהרסו וכמה נשארו לעמוד; היא מתחילה הרבה לפני הדחפור והפקח.
היא מתחילה בשאלות מי מקבל עתודות קרקע ובאיזה היקף, מי רשאי להתרחב, באיזו צפיפות בונים וכמה יחידות דיור מותר להוסיף ליישוב. היא נוגעת גם לשאלה האם ניתן להקים יישוב חדש, כיצד מתייחסים לבנים ממשיכים, כמה עולה מגרש, מי מקבל סבסוד פיתוח, למי ניתנת עדיפות של בני מקום ובאיזה מסלול משווקת הקרקע.
בעוד ההתיישבות היהודית נדחפה במשך שנים לציפוף, לבנייה רוויה ולהגבלת ההתפרסות במרחב, בכפרים ערביים רבים נשמרה בנייה צמודת קרקע וניתנו אפשרויות התרחבות רחבות בהרבה. תמ"א 35 ולוח 2 היו ביטוי אחד לכך, אבל לא היחיד.
לכך מצטרפת מדיניות הקרקע עצמה. ביישובים היהודיים בגליל הגיעו מחירי הקרקע והשומות במקרים רבים לסכומים עצומים. כבר ב-2022 פורסמו דוגמאות שבהן מגרשים ביישובים ערביים שווקו בעשרות אלפי שקלים, בשעה שמגרשים בגודל דומה ביישובים יהודיים סמוכים הגיעו למאות אלפי שקלים ואף ליותר ממיליון. גם בסבסוד עלויות הפיתוח התקיימו מסלולים והסדרים שונים שהעמיקו את הפער.
אלה אינם עניינים טכניים של שמאים ומתכננים. תכנון הוא מדיניות לאומית, וקרקע היא מדיניות לאומית. מי שמחליט היכן ייבנו עשרת אלפים בתים, מה יהיו גבולות היישוב, כמה אדמות יישמרו לעתודות הפיתוח שלו, באיזו צפיפות יבנו וכמה יעלה למשפחה צעירה להתיישב במקום, קובע במידה רבה כיצד ייראה המרחב בעוד עשרים ושלושים שנה.
וזו הסיבה שהתחקירים הנוכחיים של ליבסקינד ושל "הקול היהודי" חשובים. הם מוסיפים נדבך משמעותי ומטריד לתמונה שכבר נחשפה לאורך השנים: לא רק תוצאותיה של מדיניות התכנון, אלא גם תפיסת העולם שעמדה מאחורי חלק ממנה והשימוש במוסדות התכנון כדי לעצב בפועל רצפים מרחביים בעלי משמעות לאומית, בדומה להשתלטות הפלסטינית על שטחי C בזמנו.
ומכאן גם הביקורת על הממשלה הנוכחית. לזכות משרד ההתיישבות והשרה אורית סטרוק יש לומר שנעשו צעדים חשובים, ובהם הרחבת האפשרות לפעולת ועדות הקבלה, חיזוק גרעיני התיישבות וניסיון לתקן חלק מהעיוותים. גם לפי התחקיר הנוכחי נעשו צעדים לשינוי אופן חישוב צורכי התכנון ביישובים הערביים.
אבל ליבת האירוע עדיין לא טופלה. לא נעשה שינוי מערכתי עמוק דיו במינהל התכנון, במועצת מקרקעי ישראל וברמ"י; לא שונתה מן היסוד מדיניות הקרקע והשומות; לא טופלו באופן כולל פערי עלויות הפיתוח והשיווק; ועדיין לא הוצבה תפיסה ממשלתית לאומית אחת, המסתכלת על הנגב והגליל כמערכה כוללת על תכנון, קרקע, אוכלוסייה ואחיזה במרחב.
וזו תעודת עניות לאוחזים בהגה. אחרי שנים שבהן הסוגיה הזו עולה ומתריעים מפניה, אי אפשר עוד לטעון שלא הכרנו את הבעיה.
המערכה על הנגב והגליל מוכרעת הרבה לפני שמגיעים הפקחים והדחפורים. היא מוכרעת בוועדות התכנון, בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, במכרזי רמ"י, במחירי הפיתוח ובמפות שמעצבות היום את מדינת ישראל של בעוד דור. הגיע הזמן לשנות ולבצע רפורמה מהותית בחלוקת משאב הקרקע ובשימושיו, באופן שייטיב את ניהולו. זה עתידנו, וכדאי להתחיל לבצע את השינוי המיוחל מוקדם ככל האפשר, כחלק מיעדי הממשלה הבאה.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.