"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו, א).
מילת הקישור "והיה" מחברת אותנו לפסוקים שקדמו לה - הציווי לזכור את אשר עשה עמלק "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב", לצד דרישות נוספות שהוטלו על איש ישראל לקראת כניסתו לארץ: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם", ו"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
לפנינו הכנה מעשית עוד בטרם הבאת הביכורים, הכוללת את זכירת איסור לשון הרע ואי-הטיית משפט כלפי החלשים בחברה (הגר, היתום והאלמנה). הזיכרון אינו מצטמצם למישור המשפטי בלבד, אלא תובע דאגה פעילה לחלש - בשכחה, בפרט ובפאה בעת חביטת הזיתים ובציר הכרם.
בין אור לחושך: ייחודו של מקרא ביכורים
אומר דון יצחק אברבנאל: לאחר שהזכירה התורה את רשעת עמלק כדי להשיב גמולו בראשו, היא מצווה לזכור את הטובות שקבלנו מהשי"ת ולהודות לשמו בהבאת הביכורים. כדי להבדיל בין האור לחושך, קבע מסדר הסדרים בתורת אלוהים את התחלת הפרשה במצווה זו.
אפשר להוסיף: זוהי הבחנה בין חברה היודעת לסייע לחלש ולהתרחק מפלגנות ומרכילות, לבין החברה הרעה שבתוכה חיו בני ישראל במצרים במ"ט שערי טומאה. אך לא די ב"סור מרע" - יש להתוודות גם על עשיית הטוב: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה... לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכַחְתִּי".
דע מאין באת ולאן אתה הולך: אתה מהלך בארץ ישראל כדי להבדיל בין אור לחושך. ה' נותן לך נחלה, אך התנאי לישיבה בה הוא זכירת המקור וההתנהגות הנדרשת ממך.
"איני כפוי טובה" - חובת האמירה
לא די במחשבה גרידא. עם ביכורי אדמתך עליך לעלות לירושלים. בדרך יש זמן לזכור, אך בהגעתך: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו". ברגע מרומם זה נדרשת אמירה ברורה. כפי שמביא רש"י בשם הספרי: אמור לכהן שאינך כפוי טובה. פעם בשנה עולה איש ישראל למקום המקודש ומצהיר: איני כפוי טובה.
ומתוך כך ממשיך מביא הביכורים ואומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". התחושה הנפשית של האדם, אף אם הוא דור חמישי או שישי בארץ - בחינת "והיו בעיניך כחדשים" - היא שהוא בא עתה אל הארץ. גם אם אבותיו העפילו, נלחמו והגיעו למצב שבו "הניח ה' לך מכל אויביך", עליו לחוש כאילו זה עתה בא, ולהודות על הזכות הגדולה.
סיפור ההיסטוריה והשמטת מתן תורה
כדי להכיר טובה, על איש ישראל לדעת את ליבת ההיסטוריה הלאומית: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה... וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" - בלשון הווה מתמשך. מביא הביכורים מזכיר את חסדי ה' עוד בטרם היותנו לעם, כאשר לבן ביקש לעקור את הכל, והקב"ה חישב לו מחשבה רעה כמעשה (ספרי; ירושלמי פאה פ"א ה"א). לאחר מכן ירד יעקב למצרים, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" עד הנחלת "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
תמוה הדבר: מדוע בליבה היסטורית זו אין זכר למתן תורה?
מאידך, היא כוללת כולה את חובת הכרת הטוב. כדברי האברבנאל: עיקר קבלת האלוהות, שהיא יסוד השלמות, הוא להאמין "כי לה' הארץ ומלואה", שהוא אדוננו המשגיח עליה ומשפיע מטובה.
בין מקרא ביכורים לברכת המזון
אמו"ר ר' אשר וסרטייל זצ"ל מלמדנו ב'ברכת אשר', שלפנינו יסוד נוסף: כפיות טובה היא מעין איסור דאורייתא, והכרת הטוב היא גולת הכותרת בביכורים.
הדבר משתקף גם בברכת המזון שחיובה מדאורייתא. בברכה השנייה ("נודה לך") אנו מודים על הנחלת הארץ ועל היציאה ממצרים, ובנוסף מודים "על בריתך שחתמת בבשרנו... ועל תורתך שלמדתנו". חז"ל אומרים (ברכות מח:) שכל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה, וברית ותורה" - לא יצא ידי חובתו. יהושע תיקן ברכה זו והזכיר בה גם תורה וברית, מה שאינו מופיע במקרא ביכורים.
מדוע חל השוני הזה?
- מצוות ביכורים: ממוקדת בהכרת הטוב הגשמי. האדם מביא מראשית פרי אדמתו ומודה על ה"יש" הפיזי שנוצר בארץ: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה".
- ברכת המזון: תפילה כוללת שתיקנו חז"ל, המקיפה את כלל מתנות השמיים - הארץ, התורה, המילה והחיים.
- הנצי"ב מוולוז'ין: ברכת הארץ היא ברכה כללית על חסדי ה' עם האומה; מקרא ביכורים הוא עדות אישית של בעל השדה על פרנסתו ואדמתו, כדי שלא יאמר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
על פי המהר"ל מפראג ('תפארת ישראל'), התורה והארץ אינן שתי מתנות נפרדות - הארץ היא המקום שבו התורה יוצאת לפועל, שכן היא קדושה ומוכנה לאלוהות ולמצוות. מביא הביכורים מודה על הארץ מפני שהיא התכלית הגשמית של יציאת מצרים ומתן תורה.
כיוצא בזה כתב החתם סופר (דרשות חלק א, יח): אין עיקר קיום התורה והמצוות אלא בארץ החיים היא ארץ ישראל.
ומרחיב בשמו באופן נפלא הרב ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר [ חלק ז סימן מח פרק יב] וזה לשונו: מסתבר שדברי החתם סופר מכוונים לאלה אשר מתעסקים ועושים חוליהם על טהרת הקדש ועוסקים בעבודת האדמה לשם שמים לשמו ולשמה. אבל הדברים כשלעצמם אשר משמיענו בזה החתם סופר הרי הם נפלאים מאוד ומסולאים בפז, ונדמה שחובב ציון גדול ביותר שבמציאות לפי המושג בדורנו, שהוא עם זה גם יהודי חרדי, לא היה מעיז להעלות על דעתו ומכל שכן להוציא מפיו דברים כאלה. ועל אחת כמה להעלות על הכתב הגות לב מקוריים כאלה, לבוא ולומר: שאם אומר אדם בארץ ישראל 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה', שהרי זה דומה כמי שאומר: 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, מפני שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל, על מנת להוציא פירותיה הקדושים'. ואם אנו שומעים בכל זאת כדברים האלה מפורש יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הקנאי הגדול לוחם מלחמת ה' ביד חזקה בדור העבר ורבן של ישראל, רבינו החתם סופר ז"ל, הרי יש בהם בהרבה לאין ערוך כדי להוסיף עוז ועוצמה, עידוד ונוחם, בידי אחינו החרדים לדבר ה', המתאגדים באגודות במטרה להיאחז על אדמת הקודש לעבוד את אדמתה ולהוציא פרי הלולים. במילים אחרות עבודת השדה בארץ ישראל היא קיום התורה ולכן אין מביא הביכורים צריך להזכיר את התורה.
ה'אור החיים' הקדוש מוסיף כי בעוד התורה ניתנה במדבר לכל מקום, ארץ ישראל היא המתנה הייחודית שניתנה כנחלת עולם. הבאת הפרי היא הודיה על הקשר הסגולי שנוצר באמצעות הארץ.
היסטוריה של הכרת הטוב
- אדם הראשון: הראשון שידע להודות. הגמרא (בבא בתרא יד:) מציינת שאדם הראשון תיקן את "מזמור שיר ליום השבת". לפי המדרש, כשנכנסה השבת וסינגרה עליו לאחר החטא, פתח ואמר: "טוֹב לְהוֹדֹת לַה'". המזמור נשכח במהלך הדורות עד שחודש על ידי משה רבנו. אדם הראשון חיברו כהודיה על התשובה והכפרה.
- משה רבנו: דאג להכיר טובה גם כלפי דברים דוממים. רבי תנחום מציין שמשה לא הכה את המים (בדם) ואת העפר (בכינים) מפני שהמים הגנו עליו בתיבה והעפר הסתיר את המצרי שמשה טמן בחול. זהו חיוב מוסרי-חינוכי לאדם עצמו.
- כיבוד אב ואם: ספר החינוך (מצווה לג) כותב שביסוד מצווה זו עומדת ההכרה שראוי לאדם לגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא להיות כפוי טובה.
- זכירת חסדי ה': הרמב"ן (דברים ח) מסביר שהפסוק "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" הוא ציווי מדאורייתא לזכור את הטובה האלוקית ולהישמר משכחתה.
"לא תתעב מצרי" - הכרת הטוב לדורות
מקור מרתק מופיע בפרשה הקודמת: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ט). רש"י מסביר: "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". זוהי הכרת הטוב לדורות - אף על פי שמצרים שיעבדו וענו את ישראל, הייתה להם עדיין זכות על שאירחו אותם. על בסיס יסוד זה התיר אמו"ר ע"ה לעצמו לבקר בגרמניה במקום שבו למד בנערותו. התורה מצווה לא לתעב עם שלם מפני טובה שקיבלנו ממנו בעבר, כמאמר החכם: "בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן" (בבא קמא צב.).
סוף דבר
מצוות הבאת הביכורים היא ה"מצווה המעשית" המרכזית של הכרת הטוב. הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קלב) מגדיר אותה: "שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו". ספר החינוך מוסיף שמטרתה להעלות את דבר ה' על ראש שמחתנו.
הכרת טוב אמת מחייבת זיכרון היסטורי שלם: מיעקב, דרך השעבוד והיציאה, ועד הכניסה לארץ והבאת ראשית הפרי. כדברי הרמב"ן (כו, ג), יש באמירה זו הצהרה והודאה שהקב"ה קיים את שבועתו לאבות. הביכורים הם ההוכחה שהאדם מכיר בכך שזכותו על הארץ היא מתנה מאת ה' - ובכך יש גם תיקון נפלא למאיסת הארץ בחטא המרגלים.