יותר משנה וחצי לאחר ששב משבי חמאס, עומר שם טוב בוחר לספר את סיפורו בדרך אחרת. לא עוד תיעוד של ימי האימה, אלא מסע פנימי על הבחירה בחיים, באמונה ובתקווה. ספרו החדש, "מפגש עם עצמי בגיהנום", נולד רק לאחר היסוסים רבים.
"לא רציתי להוציא עוד ספר של חטוף", הוא מודה. "אמרתי לעצמי שיהיה כבר מדף שלם של ספרי חטופים, ולא רציתי להיות עוד אחד על המדף הזה. בסוף הבנתי שאני לא רוצה רק לספר מה קרה לי, אלא לדבר על איך אפשר לקום מתוך החושך ואיך אפשר למצוא בו אור".
אחד הפרקים הכואבים ביותר בספר עוסק בתחושת האחריות שהוא נושא כלפי חבריו מאיה ואיתי, שהגיעו למסיבת הנובה בעקבות שכנוע שלו.
"מאיה הייתה חברה הכי טובה שלי. אני זה ששכנעתי אותה לבוא למסיבה, וגם איתי החליט להגיע בעקבותיה. הידיעה שבגללי הם הגיעו לשם, נפצעו ונחטפו, הייתה קשה מאוד עבורי. אף אחד מהם לא האשים אותי, אבל בתוך הלב זו תחושה שקשה מאוד להשתחרר ממנה".
תחושת האחריות הזו מלווה אותו גם כשהוא פוגש משפחות של חללי צה"ל ולוחמים שנפצעו במהלך המלחמה.
"יש אנשים שנכנסו לתופת כדי להציל אותי. חלקם נפצעו קשה, חלקם לא חזרו. כשפצועים אומרים לי 'הייתי עושה את זה עוד אלף פעם', זה מטלטל אותי. קשה להכיל את הידיעה שמישהו היה מוכן לשלם מחיר כזה בשבילך".
בין הדמויות שהותירו בו חותם עמוק נמצא אורי דנינו הי"ד. עומר מספר כי הכיר אותו שעות ספורות בלבד לפני מתקפת הטרור, אך כבר אז הבחין באישיותו המיוחדת.
"אורי היה אור. הוא תמיד חיפש איך לעזור. כשהתחילה המתקפה הוא כבר הצליח להציל ארבעה אנשים, ואז התקשר אליי וביקש שאשלח לו מיקום כדי לחזור ולהוציא גם אותנו. הוא חזר ביודעין לתוך התופת כדי להציל אותנו. אחר כך הוא נחטף, ואחרי חודשים ארוכים בשבי נרצח. זו גבורה שקשה בכלל לתאר".
לצד הזיכרונות הקשים, שם טוב מספר כי דווקא במעמקי מנהרות חמאס הוא גילה עד כמה ההומור יכול להפוך לכלי הישרדות.
"היינו צוחקים בשקט לתוך הכרית כדי שלא ישמעו אותנו. אפילו את ההפצצות של צה"ל הפכנו למשחק וניסינו לזהות מאיפה כל פיצוץ מגיע. זה אולי נשמע מוזר, אבל זו הייתה הדרך שלנו להישאר בני אדם".
ההפצצות עוררו בו רגשות סותרים. מצד אחד פחד תמידי שמא טעות בזיהוי תעלה בחייו, ומצד שני תקווה עצומה. "לשמוע טנקים ומטוסים של צה"ל נתן לי כוח. הרגשתי שלא שכחו אותי, שנלחמים עליי. זה נתן תקווה, גם אם כל פיצוץ היה מפחיד".
במהלך השבי ניסה ליצור קשר אנושי גם עם שוביו, לא מתוך הזדהות, אלא מתוך הבנה שזו דרך נוספת לשרוד. "ניקיתי להם, בישלתי להם, ניסיתי להצחיק אותם. זה לא הפך אותם לאנושיים - הם המשיכו להכות, להשפיל ולירוק עליי - אבל זה כן שיפר מעט את היחס ועזר לי לשרוד".
עם זאת, מה שליווה אותו יותר מכל היה המפגש המחודש עם האמונה. במנהרה חשוכה וצפופה, שבה כמעט לא היה יכול לזוז, הגיע לרגע של שבירה - שהפך לרגע מכונן.
"בשבוע הראשון פשוט השתגעתי. ואז הגיע רגע שבו אמרתי לקב"ה: 'אבא, הנה אני. אני בידיים שלך. תעשה מה שאתה רוצה'. מהרגע הזה הרגשתי חום, אור בתוך החושך, כאילו מישהו פשוט עוטף אותי. זו תחושה שאני מנסה לחזור אליה עד היום".
הוא מאמין שגם התפילות שנשאו עבורו בני משפחתו היו חלק בלתי נפרד מהכוח שהחזיק אותו. "אמא הייתה קוראת פרקי תהילים בבית, ואני באותו זמן הייתי קורא את אותם פרקים במנהרה. הרגשתי את התפילות שלה".
גם היום, לדבריו, המאבק רחוק מלהסתיים. "אני עדיין מרגיש שיש לי אור להפיץ, אבל זו מלחמה יומיומית בתוך הראש ובתוך הנפש. הפוסט-טראומה לא נעלמת".
לצד ההתמודדות האישית, הוא מבקש להעביר מסר לכל מי שנושא עמו פצעי מלחמה. "אני רוצה שכל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה יבין שמותר לדבר, שמותר לבכות, שמותר לשתף. זה לא הופך אותך לפחות גבר או לפחות בן אדם. וגם לסביבה אני אומר - תפתחו את העיניים. תסתכלו על האנשים שמסביבכם. לפעמים מה שרואים מבחוץ הוא רק חלק קטן ממה שמתחולל בפנים".
למרות הכול, עומר מסרב להישאר מזוהה רק כמי שהיה חטוף. הוא כבר מסמן את היעד הבא. "תמיד חלמתי להיות שחקן. סיימתי קורס משחק בניו יורק, והחלום שלי הוא תפקיד ראשי בסרט גדול. אחר כך - אוסקר. אני תמיד חולם בגדול. אחרי שחזרתי מהשבי, מבחינתי הכול אפשרי".
